לאמא
את יודעת, הייתי כל כך קטנה כשהלכת. אני כבר איני זוכרת את אופן הליכתך, את תווי פנייך, את מגעך ונשיקותייך , אבל רק דבר אחד לא שכחתי ממך אמא. את עינייך. את זוכרת כשהייתי בוכה אמא ? כל כך הרבה בכיתי בילדותי שלא חוויתי מעולם. ואת? מה היית עושה? היית מושיבה אותי ליידך ומניחה את ראשי על רגלייך. היית מלטפת את שערות-ראשי, ואני הייתי מביטה לתוך עינייך הכחולות, שהיו תלויות שם כל פעם, בדיוק באותו מצב, מביטות בי בהערכה, דאגה ואהבה. אהבה גדולה. שידרת לי כל כך הרבה אהבה בעזרתן אמא, ואני מודה לך על כל מבט שנעצת בי, כל ליטוף שליטפת את ראשי, כל חיבוק שחיבקת אותי. היית חסרה לי אמא, חסרה לי מאוד. את זוכרת אמא, שכשיצאנו לטייל כולם, את, אבא, אלמוג וקורל בכינרת ? אני לעולם לא אשכח את זה אמא. אני זוכרת שכולם נרדמו בתוך האוהל הירוק שאבא הקים ממש איפה שהמים מתנגשים בחולות ובאבנים העדינות, ורק אני ואת נשארנו ערות. ישבנו לנו על שפת הכינרת, ואת החזקת אותי בין שתי ידייך והצבעת על כוכב. וממש ככה, ממש כמו בסרטים, נשקת לי על מצחי והבטחת שזה יהיה הכוכב שלנו. שלנצח נצחים הכוכב הזה שייך לנו. הוא באמת שייך לנו- אמא ! היום עליתי למעלה למעלה, על גג בניין הבורסה ליהלומים בת"א. השעה הייתה כבר 20:30, וכל הכוכבים כבר זרחו, מנצנצים להם בשמיים, נקודות קטנות של אור בתוך כל האופל הזה שמביא איתו הלילה. ואמא- אני דווקא אוהבת את הלילה. יש בו המון ניצוץ וקסם, שלא רואים ביום. ישבתי לי שם, לגמרי לבדי. מביטה בשמיים וסופרת לי כוכבים. פתאום, בין כל הכוכבים שם, ראיתי כוכב אחד, נוצץ במיוחד. הוא היה כל כך גדול וכל כך יפה- יותר מכולם. ואמא, אני הרגשתי אותך. הרגשתי את העיניים שלך נועצות בי שוב את אותו המבט הזה דרך הכוכב. רציתי להודות לך אמא, שאת עדיין משגיחה עליי מלמעלה, עדיין זוכרת שקיימת לה שם ילדה שהשארת פה, בשם יסמין. ילדה שלא הספיקה להכירך. אוהבת וזוכרת, לנצח.
את יודעת, הייתי כל כך קטנה כשהלכת. אני כבר איני זוכרת את אופן הליכתך, את תווי פנייך, את מגעך ונשיקותייך , אבל רק דבר אחד לא שכחתי ממך אמא. את עינייך. את זוכרת כשהייתי בוכה אמא ? כל כך הרבה בכיתי בילדותי שלא חוויתי מעולם. ואת? מה היית עושה? היית מושיבה אותי ליידך ומניחה את ראשי על רגלייך. היית מלטפת את שערות-ראשי, ואני הייתי מביטה לתוך עינייך הכחולות, שהיו תלויות שם כל פעם, בדיוק באותו מצב, מביטות בי בהערכה, דאגה ואהבה. אהבה גדולה. שידרת לי כל כך הרבה אהבה בעזרתן אמא, ואני מודה לך על כל מבט שנעצת בי, כל ליטוף שליטפת את ראשי, כל חיבוק שחיבקת אותי. היית חסרה לי אמא, חסרה לי מאוד. את זוכרת אמא, שכשיצאנו לטייל כולם, את, אבא, אלמוג וקורל בכינרת ? אני לעולם לא אשכח את זה אמא. אני זוכרת שכולם נרדמו בתוך האוהל הירוק שאבא הקים ממש איפה שהמים מתנגשים בחולות ובאבנים העדינות, ורק אני ואת נשארנו ערות. ישבנו לנו על שפת הכינרת, ואת החזקת אותי בין שתי ידייך והצבעת על כוכב. וממש ככה, ממש כמו בסרטים, נשקת לי על מצחי והבטחת שזה יהיה הכוכב שלנו. שלנצח נצחים הכוכב הזה שייך לנו. הוא באמת שייך לנו- אמא ! היום עליתי למעלה למעלה, על גג בניין הבורסה ליהלומים בת"א. השעה הייתה כבר 20:30, וכל הכוכבים כבר זרחו, מנצנצים להם בשמיים, נקודות קטנות של אור בתוך כל האופל הזה שמביא איתו הלילה. ואמא- אני דווקא אוהבת את הלילה. יש בו המון ניצוץ וקסם, שלא רואים ביום. ישבתי לי שם, לגמרי לבדי. מביטה בשמיים וסופרת לי כוכבים. פתאום, בין כל הכוכבים שם, ראיתי כוכב אחד, נוצץ במיוחד. הוא היה כל כך גדול וכל כך יפה- יותר מכולם. ואמא, אני הרגשתי אותך. הרגשתי את העיניים שלך נועצות בי שוב את אותו המבט הזה דרך הכוכב. רציתי להודות לך אמא, שאת עדיין משגיחה עליי מלמעלה, עדיין זוכרת שקיימת לה שם ילדה שהשארת פה, בשם יסמין. ילדה שלא הספיקה להכירך. אוהבת וזוכרת, לנצח.
