יאיר בן משה
New member
לאמיר דרור, אדם שלם = חצי משרה
סיפור אישי, ולקח בצידו. צפירות האמבולנס במורד הרחוב בישרו רעות. הצעדים הנחפזים של צוות ההחייאה במעלה המדרגות לעבר הפנטאהוז, גרמו לשכנים להציץ בדאגה מבעד ל"רב בריח" ולהתכנס יחדיו בפרוזדור החשוך. "זה בטח עוד פעם נחמיה" לחשה השכנה עם הרולים בשערה "כן הוא עובד כל כך קשה - הוא פשוט הורג את עצמו" הסכימה עימה שכנה אחרת שיצאה עם זאטוטה המנמנם על כתפה. והגברים חככו ידיהם והפטירו (אולי בשמץ של שמחה לאיד), "נו אז מה יוצא לו מזה שהוא עשיר כל כך, אין לו חיים בכלל להנות מכל הנכסים שצבר". אכן צדקו השכנים: נחמיה, מאז שהתמנה לתפקיד "סגן מנהל חברת סיכון וביטוח" לא זכה לשעות שינה רבות, וגם בהן נדדה שנתו מעומס טרדות העסק. ואף בעת שנכנס היה למכוניתו המהודרת, לא זכה להשען אחורה במנוחה ולהאזין למערכת הסטראופונית המשוכללת אותה התקין, אלא חייג בקדחתנות בפלאפון לברר כבר בדרכו למשרד "האם הגיעו התוכניות של "מרכז הביצה והג´חנון" ממשרד המהנדסים , ובכלל מה עם הצ"ק של בוכבינדר". המקרה של נחמיה אינו יוצא דופן, רבים מאתנו משחיתים חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים, בעומס אחריות ובתפקידים מתישים. רובנו איננו נהנים מעומס זה אלא נגררים אליו ככפויי שד, כאשר בלבנו מקנאים אנו באותם בודדים שעיתותיהם בידיהם, המאפשרים לעצמם לשבת בנחת בגינה או במרפסת וללגום כוס קפה של בוקר ללא בהילות ולחץ. אנו חולמים על כיסא נוח מול גלי הים, על פנאי לקרוא בספר ולעיין בעיתון, שעות בהן נוכל להקדיש עצמנו לילדים הגדלים לידנו וכמו נעלמים מאיתנו. ואיזה חודש שקט בו נוכל להפליג לאיזה אי נידח. רבים ביננו מתעקשים להחליף זמן בכסף, ודומה לנו, שאם נוכל לרכוש כלי זה או ציוד אחר נגביר את איכות חיינו, אך לשווא: יש לנו יותר ספרים מאשר פנאי לקרוא בהם, יותר תקליטים מאשר פנאי להאזין להם, יותר מכונית מאשר עיתותינו לטייל בה בארצנו ויותר חברים מאשר שעות חופשיות להתרועע עימם. והילדים זקוקים ליד מלטפת ורגועה יותר מאשר זקוקים הם לעוד לגו חדש ויקר, לעוד מכונית צעצוע מונעת מצבר. ברוב הנושאים אין שיפור איכות כפונקצית מחיר. אדם מן היישוב, כמו עשיר מופלג צופים באותם סרטים, אין "מוזיקה לעשירים" וגם לא ספרים. אין שירה המגיעה לאוזניהם של בעלי ההון בלבד, ורוב ארוחתו של המליונר כוללת את הטוסט עם מיץ התפוזים והסלט שכמותו ניתן למצוא גם על שולחנו של נהגו. פשוט אין למה לרוץ. בבואנו לבחון כיצד זה נגררים אנו כמו בעל כורחנו לריצה מטורפת אחר הישגים חומריים וקריירה מקצועית על חשבון הערכים הטובים של החיים, נגלה שלדבר שלוש סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה הנה פועל יוצא של שריד חייתי קדום: משהו קמאי שנותר מן התקופה בה המנצחים, הראשונים, היו מקבלים הכל. ואילו שאר חברי הקבוצה היו חסרי זכויות. תקופה בה הזכר הראשון, המנצח היה מרבה זרעו עם כל נקבות העדר, וזוכה לנתחי הבשר הטובים ביותר. ובהמשך התפתחות האדם, התקופה בה למלך ולאצילים היו זכויות על כל הנכסים והאדמות. זכרון תקופה זו הביא לפיתוח ייצר תחרות עז, שכמותו ניתן לגלות אצל התרנגולים במאבק על מקומם בראש ערמת הזבל, או אצל האיילים בתקופת הייחום. הסיבה השניה נובעת מטראומות תקופות הרעב והמחסור, כאשר נוצרה בנו התחושה העמוקה ש"לעבוד זה טוב", "חריצות היא מטרה", או כמאמר המשורר "למי תודה ולמי ברכה - לעבודה ולמלאכה". תפיסה מיושנת זו שנוצרה כאמור כאשר הנכסים החומריים היו צוואר הבקבוק והמגבלה להנאת האדם מחייו ולהזנת ובריאות ילדיו, ממשיכה להכות בנו מכותיה ולגרום לנו לביטויים אידיוטיים מעין אלה: "כל הכבוד לשלמה, יוצא בשש בבוקר עם המשאית ועובד עד חצות", או "רותי נורא מעצבנת, איך היא מסוגלת לעזוב את המשרד ולצאת עם הילדים לחופש, ועוד באמצע העונה". הסיבה השלישית הגורמת לנו "לעבוד עצמנו למוות", היא הגורם האירגוני, אותו "תקן" הקובע: "שלכל משרה יש אדם אחד". ולכן כאשר יש עומס מטלות על המשרה, פירוש הדבר עומס עבודה על האדם המבצעה. גם כאן מדובר בשרידי שיטות עבר, כי אכן היו זמנים בהם תאי הזכרון של מוח האדם, המנהל, הפקיד הוא ששימש כלי עיקרי לביצוע המטלה, ומאחר וקשה היה להעביר את "יחידת הזכרון" מאדם לאדם, נאלץ נושא המשרה לבצעה לבד כי זכרונו הורה לו "שבשבוע שעבר הסכמתי לתת לאיציק תוספת, ובכלל צריך להתקשר ליוסי כדי לתת לו על הראש...". היום כידוע, יש בידנו כלי בו ניתן להעביר "יחידות זכרון". המחשב כמו נועד מעצם בריאתו לחלק מטלות בין אנשים שונים. כיום ניתן לפצל גם משרה ניהולית בכירה - למשל מנכ"ל חברה, בין כמה עובדים. תטענו: "אך חלוקה זו תביא לירידת הכנסה של כל אחד מהעובדים", וצדק רב יהיה בדבריכם. אך כאמור, הבעיה של נחמיה לא הייתה רמת חייו, אלא אורך חייו, ומגבלת ההנאה מעצם הקיום נובעת אצל רבים מאתנו לא "ממיעוט המזומנים", אלא "ממיעוט הזמנים" - בדל הפנאי הנותר בידנו ליהנות מהם. עלינו איפוא לסלק מעל עצמנו את "גאוות העמל", לחדול לראות בנמלה את הדגל, אלא להעדיף את הצרצר היושב לו ומזמר, כבמשל המפורסם. להימנע מלשבח את ההספק, אלא להעדיף את הסיפוק. לכן, יבורכו אותם המתאפקים שאינם מצטרפים למרוץ ולתחרות, המוכנים להשתכר פחות, אך המותירים עיתותיהם למשחק ולשעשוע, לקריאה ולבילוי. שיר נשיר להודפי הקריירה, אשר למען בני ביתם וטעם חייהם מוותרים על מקומם במרוץ לראש הפירמידה. כי בינינו, ממון יש די והותר לרבים, אך הזמן הוא המוקצב והמוגבל. יבורכו אותם "היוצאים לפנסיה" עוד בחייהם, כאשר כוחם עוד במותנם. יבורכו אלה היודעים להשאיר גם לקבלן אחר או לנגר שכן מעט פרנסה בעירנו, ולא מתאמצים לקחת הכל "להשתלט על כל השוק". יבורכו אותם גיבורים היודעים לעמוד מול הלחץ החברתי "תשקיע, תתקדם ותהיה אתה המנהל ולא עמיתך למפעל". למסקנות ברורות אלו לא יכולתי להגיע לבד, רשמתי שורות אלו מפיו הלוחש של נחמיה בחדר ההתאוששות, מייד כאשר הוסרה מסכת החמצן מפניו. מי יודע, יתכן וצריך לעבור "החייאה" כדי להתחיל "לחיות".
סיפור אישי, ולקח בצידו. צפירות האמבולנס במורד הרחוב בישרו רעות. הצעדים הנחפזים של צוות ההחייאה במעלה המדרגות לעבר הפנטאהוז, גרמו לשכנים להציץ בדאגה מבעד ל"רב בריח" ולהתכנס יחדיו בפרוזדור החשוך. "זה בטח עוד פעם נחמיה" לחשה השכנה עם הרולים בשערה "כן הוא עובד כל כך קשה - הוא פשוט הורג את עצמו" הסכימה עימה שכנה אחרת שיצאה עם זאטוטה המנמנם על כתפה. והגברים חככו ידיהם והפטירו (אולי בשמץ של שמחה לאיד), "נו אז מה יוצא לו מזה שהוא עשיר כל כך, אין לו חיים בכלל להנות מכל הנכסים שצבר". אכן צדקו השכנים: נחמיה, מאז שהתמנה לתפקיד "סגן מנהל חברת סיכון וביטוח" לא זכה לשעות שינה רבות, וגם בהן נדדה שנתו מעומס טרדות העסק. ואף בעת שנכנס היה למכוניתו המהודרת, לא זכה להשען אחורה במנוחה ולהאזין למערכת הסטראופונית המשוכללת אותה התקין, אלא חייג בקדחתנות בפלאפון לברר כבר בדרכו למשרד "האם הגיעו התוכניות של "מרכז הביצה והג´חנון" ממשרד המהנדסים , ובכלל מה עם הצ"ק של בוכבינדר". המקרה של נחמיה אינו יוצא דופן, רבים מאתנו משחיתים חייהם בעבודה קשה בחומר ולבנים, בעומס אחריות ובתפקידים מתישים. רובנו איננו נהנים מעומס זה אלא נגררים אליו ככפויי שד, כאשר בלבנו מקנאים אנו באותם בודדים שעיתותיהם בידיהם, המאפשרים לעצמם לשבת בנחת בגינה או במרפסת וללגום כוס קפה של בוקר ללא בהילות ולחץ. אנו חולמים על כיסא נוח מול גלי הים, על פנאי לקרוא בספר ולעיין בעיתון, שעות בהן נוכל להקדיש עצמנו לילדים הגדלים לידנו וכמו נעלמים מאיתנו. ואיזה חודש שקט בו נוכל להפליג לאיזה אי נידח. רבים ביננו מתעקשים להחליף זמן בכסף, ודומה לנו, שאם נוכל לרכוש כלי זה או ציוד אחר נגביר את איכות חיינו, אך לשווא: יש לנו יותר ספרים מאשר פנאי לקרוא בהם, יותר תקליטים מאשר פנאי להאזין להם, יותר מכונית מאשר עיתותינו לטייל בה בארצנו ויותר חברים מאשר שעות חופשיות להתרועע עימם. והילדים זקוקים ליד מלטפת ורגועה יותר מאשר זקוקים הם לעוד לגו חדש ויקר, לעוד מכונית צעצוע מונעת מצבר. ברוב הנושאים אין שיפור איכות כפונקצית מחיר. אדם מן היישוב, כמו עשיר מופלג צופים באותם סרטים, אין "מוזיקה לעשירים" וגם לא ספרים. אין שירה המגיעה לאוזניהם של בעלי ההון בלבד, ורוב ארוחתו של המליונר כוללת את הטוסט עם מיץ התפוזים והסלט שכמותו ניתן למצוא גם על שולחנו של נהגו. פשוט אין למה לרוץ. בבואנו לבחון כיצד זה נגררים אנו כמו בעל כורחנו לריצה מטורפת אחר הישגים חומריים וקריירה מקצועית על חשבון הערכים הטובים של החיים, נגלה שלדבר שלוש סיבות עיקריות: הסיבה הראשונה הנה פועל יוצא של שריד חייתי קדום: משהו קמאי שנותר מן התקופה בה המנצחים, הראשונים, היו מקבלים הכל. ואילו שאר חברי הקבוצה היו חסרי זכויות. תקופה בה הזכר הראשון, המנצח היה מרבה זרעו עם כל נקבות העדר, וזוכה לנתחי הבשר הטובים ביותר. ובהמשך התפתחות האדם, התקופה בה למלך ולאצילים היו זכויות על כל הנכסים והאדמות. זכרון תקופה זו הביא לפיתוח ייצר תחרות עז, שכמותו ניתן לגלות אצל התרנגולים במאבק על מקומם בראש ערמת הזבל, או אצל האיילים בתקופת הייחום. הסיבה השניה נובעת מטראומות תקופות הרעב והמחסור, כאשר נוצרה בנו התחושה העמוקה ש"לעבוד זה טוב", "חריצות היא מטרה", או כמאמר המשורר "למי תודה ולמי ברכה - לעבודה ולמלאכה". תפיסה מיושנת זו שנוצרה כאמור כאשר הנכסים החומריים היו צוואר הבקבוק והמגבלה להנאת האדם מחייו ולהזנת ובריאות ילדיו, ממשיכה להכות בנו מכותיה ולגרום לנו לביטויים אידיוטיים מעין אלה: "כל הכבוד לשלמה, יוצא בשש בבוקר עם המשאית ועובד עד חצות", או "רותי נורא מעצבנת, איך היא מסוגלת לעזוב את המשרד ולצאת עם הילדים לחופש, ועוד באמצע העונה". הסיבה השלישית הגורמת לנו "לעבוד עצמנו למוות", היא הגורם האירגוני, אותו "תקן" הקובע: "שלכל משרה יש אדם אחד". ולכן כאשר יש עומס מטלות על המשרה, פירוש הדבר עומס עבודה על האדם המבצעה. גם כאן מדובר בשרידי שיטות עבר, כי אכן היו זמנים בהם תאי הזכרון של מוח האדם, המנהל, הפקיד הוא ששימש כלי עיקרי לביצוע המטלה, ומאחר וקשה היה להעביר את "יחידת הזכרון" מאדם לאדם, נאלץ נושא המשרה לבצעה לבד כי זכרונו הורה לו "שבשבוע שעבר הסכמתי לתת לאיציק תוספת, ובכלל צריך להתקשר ליוסי כדי לתת לו על הראש...". היום כידוע, יש בידנו כלי בו ניתן להעביר "יחידות זכרון". המחשב כמו נועד מעצם בריאתו לחלק מטלות בין אנשים שונים. כיום ניתן לפצל גם משרה ניהולית בכירה - למשל מנכ"ל חברה, בין כמה עובדים. תטענו: "אך חלוקה זו תביא לירידת הכנסה של כל אחד מהעובדים", וצדק רב יהיה בדבריכם. אך כאמור, הבעיה של נחמיה לא הייתה רמת חייו, אלא אורך חייו, ומגבלת ההנאה מעצם הקיום נובעת אצל רבים מאתנו לא "ממיעוט המזומנים", אלא "ממיעוט הזמנים" - בדל הפנאי הנותר בידנו ליהנות מהם. עלינו איפוא לסלק מעל עצמנו את "גאוות העמל", לחדול לראות בנמלה את הדגל, אלא להעדיף את הצרצר היושב לו ומזמר, כבמשל המפורסם. להימנע מלשבח את ההספק, אלא להעדיף את הסיפוק. לכן, יבורכו אותם המתאפקים שאינם מצטרפים למרוץ ולתחרות, המוכנים להשתכר פחות, אך המותירים עיתותיהם למשחק ולשעשוע, לקריאה ולבילוי. שיר נשיר להודפי הקריירה, אשר למען בני ביתם וטעם חייהם מוותרים על מקומם במרוץ לראש הפירמידה. כי בינינו, ממון יש די והותר לרבים, אך הזמן הוא המוקצב והמוגבל. יבורכו אותם "היוצאים לפנסיה" עוד בחייהם, כאשר כוחם עוד במותנם. יבורכו אלה היודעים להשאיר גם לקבלן אחר או לנגר שכן מעט פרנסה בעירנו, ולא מתאמצים לקחת הכל "להשתלט על כל השוק". יבורכו אותם גיבורים היודעים לעמוד מול הלחץ החברתי "תשקיע, תתקדם ותהיה אתה המנהל ולא עמיתך למפעל". למסקנות ברורות אלו לא יכולתי להגיע לבד, רשמתי שורות אלו מפיו הלוחש של נחמיה בחדר ההתאוששות, מייד כאשר הוסרה מסכת החמצן מפניו. מי יודע, יתכן וצריך לעבור "החייאה" כדי להתחיל "לחיות".