../images/Emo222.gif
ראשית, תודה לכולכם על התגובות, ארוכות או קצרות. כל תגובה אכן האירה צד נוסף בעניין ואני, כידוע לכם
, הכי אוהבת את זה. אמנם כמו שאמרה bisquit וכיוון גם אבי בכר 2005, זה פריים אחד מתוך שיחה שלמה, אבל זה משפט שהמשכתי לחשוב עליו גם אחרי שנגמרה פגישת האימון, בגלל כמות הסתירות והשיחות הפנימיות שהוא מכיל. הרבה מאד מחשבות עלו לי מסביב לו: חלק מהמחשבות שלי עסקו גם בנושא של עד כמה אנחנו צריכים למיין ולבחור בעצם במה להתמקד מתוך שיחה שלמה, שיכולה להכיל לא מעט "ארגזים" קטנים כאלה, ואיך הם יכולים (כמו שהזהיר אבי) לקחת אותנו לטיולים ארוכים מאד. כמה מפתה יכול משפט כזה להיות עבורנו כמאמנים, ואולי גם המתאמן/מתאמנת זורקים אותו אלינו מתוך כוונה כזו, במודע או שלא. ואולי לא בכל פעם שנקרה בפנינו משפט כזה כדאי לנו לחקור אותו. בנוסף ייתכן גם שערכי המתאמן אינם מכילים אותן רגישויות או תפישות שאנחנו חולקים כמאמנים, והוא לא תמיד רוצה לערוך מחדש את כל תפישותיו בכל התחומים וההקשרים, ואולי אנחנו כל כמה שלמדנו שזה חשוב, לא חייבים לשנות הכל
תשובותיהן של ענבל כהן חמו ו- IrisPeleg שיקפו לי באמת כיוונים ומשמעויות אפשריים, ויש משהו מעודד - מקצועית - בידיעה שמתודת האימון האישי עובדת באופן דומה גם כשההכשרות שלנו אינן זהות אנחנו חולקים תפישות דומות לגבי משמעויות ותובנות והתשובה שלbisquit פרשה אפשרויות שונות להתפתחות השיחה, שזה מהדהד את המחשבות שלי על כמות הכיוונים האפשריים שאליהם אנחנו יכולים לקחת את החקירה וגם שלא בהכרח המתאמן יראה מה שאנחנו רואים. מזמינה אתכם להעלות מחשבות נוספות אם יש לכם