מישהי כמוך
New member
לאן הלכה האופטימיות שלך?
זאת השאלה ששאלה אותי אמא שלי אתמול בטלפון בעודי ממררת בבכי.
שבוע 17+2. הריון אחרי גרידה בשבוע 24 בעקבות תסמונת דאון שהתגלתה במי שפיר. בין לבין היתה עוד הפסקה בשבוע 8 בגלל העדר דופק.
אני מרגישה קצת שמישהי אחרת השתכנה לי בגוף ובמחשבות. מישהי עצובה וחרדה ועצבנית כל כך. שבוכה כל יום ומבולבלת ודכאונית ועייפה נורא.
יש לי בת מקסימה בת כמעט ארבע בבית ובן זוג אוהב. אני מתכננת בזהירות חופשת לידה ארוכה שתאפשר לי להפרד מהעבודה התובענית שלי. אבל הכל עקום. לא דומה בכלום להריון הראשון עם ביתי או להריון עם העוברית שאיבדתי. אני מרגישה מנותקת מהעוברית שלי ומעצמי. לפני בדיקות אני בכלל נהפכת לפלקט שלא מדבר ואי אפשר לדבר איתו. וכל הרגש יוצא בפיצוצים - בהתקפי בכי סוערים או התפרצויות כעס על בן זוגי או עובדים שלי.
אני לא מזהה את עצמי וקצת מתקשה להשלים עם איך שנהייתי. שום דבר לא באמת מסב לי שמחה, אני לא מעיזה כמעט לפנטז על הילדה הזאת או להתחבר להריון הזה. כל הזמן יש לי מחשבות שאולי הדופק הפסיק. שמשהו לא בסדר או יהיה לא בסדר. הזמן זוחל. השבועות חולפים לי כל כך לאט.
קורקטיות או אנטיפטיות של רופאים בבדיקות משפיעה עלי ימים לאחר מכן ואני שוקעת במחשבות אובססיביות על איך הרופא התנהג בבדיקה במקום בתוצאות (החיוביות טפו טפו בינתים) של הבדיקות.
אני מנסה קצת לטפל בעצמי, מצאתי השבוע חוג יוגה הריון שאהבתי, אני הולכת מידי פעם לדיקור, אבל לא מצליחה לגעת במבוך הרגשות שמנהל את ימי.
כל דבר הוא טריגר. אמא של חברה מהגן שילדה פתאום הובילה להתפרצות בכי של שעתיים.
היום בן זוגי שאל אותי מה אני צריכה ומה יעזור לי ואני לא יודעת לענות על זה.
ובעיקר, כמו אמא שלי, אני מבכה את האבדן של מי שהייתי פעם. אופטימית.
מה עזר לכן?
זאת השאלה ששאלה אותי אמא שלי אתמול בטלפון בעודי ממררת בבכי.
שבוע 17+2. הריון אחרי גרידה בשבוע 24 בעקבות תסמונת דאון שהתגלתה במי שפיר. בין לבין היתה עוד הפסקה בשבוע 8 בגלל העדר דופק.
אני מרגישה קצת שמישהי אחרת השתכנה לי בגוף ובמחשבות. מישהי עצובה וחרדה ועצבנית כל כך. שבוכה כל יום ומבולבלת ודכאונית ועייפה נורא.
יש לי בת מקסימה בת כמעט ארבע בבית ובן זוג אוהב. אני מתכננת בזהירות חופשת לידה ארוכה שתאפשר לי להפרד מהעבודה התובענית שלי. אבל הכל עקום. לא דומה בכלום להריון הראשון עם ביתי או להריון עם העוברית שאיבדתי. אני מרגישה מנותקת מהעוברית שלי ומעצמי. לפני בדיקות אני בכלל נהפכת לפלקט שלא מדבר ואי אפשר לדבר איתו. וכל הרגש יוצא בפיצוצים - בהתקפי בכי סוערים או התפרצויות כעס על בן זוגי או עובדים שלי.
אני לא מזהה את עצמי וקצת מתקשה להשלים עם איך שנהייתי. שום דבר לא באמת מסב לי שמחה, אני לא מעיזה כמעט לפנטז על הילדה הזאת או להתחבר להריון הזה. כל הזמן יש לי מחשבות שאולי הדופק הפסיק. שמשהו לא בסדר או יהיה לא בסדר. הזמן זוחל. השבועות חולפים לי כל כך לאט.
קורקטיות או אנטיפטיות של רופאים בבדיקות משפיעה עלי ימים לאחר מכן ואני שוקעת במחשבות אובססיביות על איך הרופא התנהג בבדיקה במקום בתוצאות (החיוביות טפו טפו בינתים) של הבדיקות.
אני מנסה קצת לטפל בעצמי, מצאתי השבוע חוג יוגה הריון שאהבתי, אני הולכת מידי פעם לדיקור, אבל לא מצליחה לגעת במבוך הרגשות שמנהל את ימי.
כל דבר הוא טריגר. אמא של חברה מהגן שילדה פתאום הובילה להתפרצות בכי של שעתיים.
היום בן זוגי שאל אותי מה אני צריכה ומה יעזור לי ואני לא יודעת לענות על זה.
ובעיקר, כמו אמא שלי, אני מבכה את האבדן של מי שהייתי פעם. אופטימית.
מה עזר לכן?
