לאן נעלמה ההתחלה

[datnyc]

לאן נעלמה ההתחלה

אומרים שתינוקות נולדים עם הידע לשחות, טוב לא ממש לשחות אבל אם זורקים אותם למים, איזשהו אינסטיקט מתעורר והם יודעים איך לנוע במים ולא לטבוע, לא ניסיתי את זה אבל זה עורר אצלי מחשבה... (חזיון נדיר במחוזותינו

)הרי מילדות אנחנו מתנסים כל הזמן בהתחלות חדשות, בואו נדלג רגע על הדברים הנלמדים, הליכה, דיבור, אכילה וכו', כל שנת לימודים היא התחלה חדשה, הילד נפרד מהמורה ופוגש חדשה, הרכב הכיתה משתנה, ואז הוא עובר לחטיבה ושוב התחלה חדשה ואז לתיכון, שלא לדבר על מעבר דירה מעיר לעיר, ואנחנו רואים אותם את הילדים שלנו, מסתגלים, מתארגנים על עצמם וממשיכים הלאה. כולנו זוכרים את האהבה הראשונה, אבל בגיל הנעורים כל כך הרבה אהבות היו לנו, ושוב ההסתגלות הזו ה"ממשיכים הלאה" והלב שחשבנו שנבר פוגש פתאום את הילדה מהכיתה המקבילה ושוכח לגמרי את ההיא – איך קראו לה? -. ושוב התחלה חדשה בצבא, שכמו כל דבר בגיל 18 מתקבל בטבעיות , עם כל הקושי והלחץ. ואז משתחררים ופתאום לאט לאט יכולת ההסתגלות שלנו לחדש, להתחלה חדשה הולכת ונמוגה. אז כן חלקנו הולכים לאוניברסיטה, חלקנו מסתובבים חסרי מעש כמה שנים, אחרים "עושים עסקים" אבל בסופה של דרך כולנו נכנסים לשיגרה של עבודה-בית-משפחה. מתי במהלך הדרך איבדנו את היכולת להתחיל מחדש ללא חשש, אנחנו תקועים במערכת יחסים לא מספקת, בעבודה לא מתגמלת, בסביבה לא אוהדת, ואנחנו חוששים מלעשות את הצעד המתבקש ופשוט לנתק ולהתחיל שוב. וכשמגיעים מים עד נפש ואנחנו מחליטים לעשות את זה, לשנות כיוון, להחליף מקום, אנחנו מתרסקים לרסיסים, מדרדרים לתהומות שלא ידענו שקיימים אצלנו. אני מסתכל היום על הקטנים שלי, ילדים שמתחילים את צעדיהם הראשונים בחיים ואני מנסה ללמוד מהם, להבין איפה ומתי השתלטו עלי כל הפחדים האלה של "להתחיל מחדש", מנסה לבחון מחדש את כל מערכת האמונות, הערכים, הכללים שמשתקים את היכולת הזו שלנו לקחת את העבר ולהניח אותו בעבר. ואולי לזה התכוון הפתגם – "מפי עוללים ינקתי עוז"

 

[פילאטוס]

מחשבה

"מצאתי כעת את המירשם של ק. (קפקא) לאפשרות מושלמת של אושר: להאמין בדבר הבלתי-מתכלה בתוכך, ולא לשאוף אליו. אבל הבוקר, שוב כמעט אינני מאמינה בדבר הבלתי-מתכלה שבי, ולעומת זאת אני שואפת אל הדבר המתכלה, כנראה, במהירות רבה מחוצה לי". ככה מרים כותבת לעצמה בסוף, אחרי שיאיר נעלם, ב"שתהיי לי הסכין", של גרוסמן (עכשיו אין מה לשאול יותר, בילי, למה אני לא "כותבת". הוא כתב). השאלה שלך מדהימה, דתניק, והלילה, פסימית ומיואשת, אני חושבת שאולי יש בתוכנו מין שעון חול, ואצל כל אחד, באמצע המיוחד שלו, הוא מתהפך בלי שהוא ירגיש, והחול מתחיל לאזול לכיוון ההפוך, ואז אנחנו מאמינים דווקא בדבר המתכלה שלנו, כלומר הוא נהיה נוכח בתוכנו. ועכשיו פתאום אני לא מאמינה שזה תלוי בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אולי זה פשוט ככה.

 

[Iעוברת ושבהI]

ואם

אם רק אולי ננסה לקחת את הדבר הבלתי מתכלה הזה שלנו,שבנו,ונתייחס, גם אליו, כאל הדבר המתכלה שלנו,אולי,ורק אולי,בגלל הפחד שלנו שהדבר הבלתי מתכלה הזה שלנו עומד להתכלות בנו,אולי נספיק עוד הרבה יותר? הצלחתי להסביר את עצמי?

 

[פילאטוס]

../images/Emo12.gif

הוממממ. אולי לא הבנו זו את זו עד הסוף? מהו הדבר שלא מתכלה בנו? אי אפשר להגדיר אותו כמובן. אלוהים, נשמה, האני האמיתי, הלוז, המציאו לו מיליון שמות, אבל האם זה באמת חשוב? חשוב יותר המקום הזה שלא חרדים לו, לא בודקים אם הוא עוד שם, לא מניחים לוודאות קיומו להתפורר עם כל קריסה, נחים בוודאות רפויים לגמרי, כמו הילדים של דתניק. אבל אני לא יכולה להיות שם עכשיו, כרגע, בשביל זה צריך משהו, איזה רחם אולי, לא רחם, שקט, לא שקט, משהו אחר, הומור, מידה נכונה, אין לי מושג. אני רק יודעת שיש דבר כזה, שהיה לי דבר כזה פעם.

 

[Iעוברת ושבהI]

אפשר אולי להגדיר

את הדבר הלא מתכלה הזה שבנו כ"דבר הלא מתכלה הזה שבנו". וזו רק הצעה כמובן. לנוח רפויים לגמרי, כמו הילדים של דתניק, זה עבורי לשוב ולהיות שוב ילדים, כמו אלו של דתניק. ואני לא בטוחה שאני רוצה לגמרי את הרפיון הזה היום.או רפיון מהסוג הזה. מה שלא מתכלה בי זו דווקא העירוּת. חוסר הרפיון. החיפוש אחרי המשהו הזה שיש אותו ושהיה <גם לי כמו לך> אותו כדי להחזיר אותו אלי,את המשהו הזה. מצאתי. התקווה. היא לא מתכלה בי.התקווה שבסוף אצליח. אבל לא יודעת עדיין במה.

 

[datnyc]

אז זהו

שפה אולי מתחיל המאבק שבי. אני מסרב לחשוב שאכן מתכלה בנו משהו, המשהו הזה נדמה לי שאולי נרדם, אולי מוחבא מאחורי ערימות של "כללי ההתנהגות בחיים" שסיגלנו לעצמנו, וכאן אולי אני מתחבר לעלמה, אף אחד באמת לא בדק מה עובר עלינו אחרי הגיל הנורא הזה של 21, גם מחקרים בחו"ל מטפלים בנוער עד סיום הקולג', אח"כ תשברו את הראש לבד. (תודה עלמה על ההמלצה) ואולי רגעי הייאוש והפסימיות שמנכרים בך פילאטוס, יביאו אותך בדיוק לשם, למקום הזה ששכחנו, לכלים שהחבאנו באיזושהי מגירה ונתנו להם להחליד. הם קיימים בנו, אני בטוח בזה, ושיעבור הכל ממול

 

[Iעוברת ושבהI]

ואני מוצאת

שיש בי קושי עצום להתעקש ולהוציא ממגירות ישנות תחושות שהנחתי שם, יחד עם עוד כמה זכרונות ורגשות שאני לא רוצה לזרוק אולם גם לא מרגישה שהם כבר מתאימים למידותי היום. לשמן מקומות ישנים כדי שיעבדו שוב..יש לי קושי עצום עם מיחזור או הערה <מלשון להעיר> של מקומות רדומים. אלא אם בחרתי להרדים אותם בידיעה שהם שם כשאזדקק להם שוב, או אלא אם הם איכשהוא קצת הלכו לי לאיבוד ואני יודעת מה הם וזוכרת אותם ומחפשת אחריהם. ואז זה די קל דווקא. אני יודעת מה אני מחפשת ומקסימום אייצר אחד חדש. החברה הכי טובה בעולם שלי מכיתה ב', אני לא מחפשת אחריה יותר. ואני גם זוכרת אותה כילדה עם הרווח בין השיניים והצמות שמן הסתם כבר נגזרו. וככה אני רוצה לשים אותה במגירה. וההוא שאחרי שהלך לא נשמתי נשימה אחת רצופה בלי שהצלעות שלי ירגישו סדוקות וחרוכות ,אני לא רוצה להעיר את אותה אחת שנשמה את הנשימות האלו. אני רוצה להאמין ,לא תמיד מצליח לי, שמה שנרדם, מקומו להיות רדום ומה שאבד יימצא, אם אחליט לחפש אחריו. ואולי עם התובנות של היום, אבחר גם להרפות ממנו. כל עוד המקומות שמונעים ממני להתחיל מחדש אינם שיתוק איברים וקפאון מוחלט וגם הבנה של מה בעצם אני רוצה להתחיל מחדש, מתרש אצלי יותר כמקום של בחירה.ובעצם גם קפאון הוא בחירה. ובעצם נוסף, הכל נתון בידיים שלי. גם הייאוש. לחכות שהדברים יקרו כמו שקרו פעם מול להחליט אלו מקומות רוצה להחזיר אלי. לטעמי כמובן.

 

[datnyc]

מנכרים=מנקרים

טעות טועים טעינו

 

[עלמה עלמה]

בבקשה לך

ולמה יש לי הרושם שאתה תתמודד איתו לפני?

 

[עלמה עלמה]

מרתק

תודה תודה דטניק, זרקת אותי בשניה אל סיפרה של גייל שיהי "מעברים", שאותו מעולם לא הצלחתי להשלים ברצף, רק נגיעה פה ונגיעה שם. הוא עמוס וגדוש וכתוב בצפיפות, וכל פעם מחדש אני מתחילה תוך החלטה שעכשיו אני הולכת לעבור עליו ביסודיות, אבל אט אט מוצאת את עצמי מתחילה לרפרף, ונשאבת באי סדר לפיסקה חדשה מרתקת יותר מקודמתה בדילוגים. עכשיו אולי אצליח שוב להחליט לקרוא ישר. אני רוצה להביא כאן מספר ציטוטים מתחילת סיפרה שיתן רק כיוון מחשבה על המחשבה המרתקת שהעלית- "נוכחתי לדעת, שמה שעשו גזל וספוק למען ילדים, לא עשה איש למען המבוגרים. מחקרים בתחום התפתחותם של ילדים עסקו בכל פרט וגוון של גידולם וסיפקו לנו מושגים נוחים כגון "השנתיים הנוראיות" או " שנות התשע הקולניות". תקופת ההתבגרות נבדקה ביסודיות כזאת, עד שרוב ההנאה הקשורה בגילוי דברים חדשים ניטל ממנה. אולם לאחר מחקרים שעסקו לעומק בתקופות חיינו המסתיימות בגיל 18 או 20 לא בא דבר וחצי דבר. מעבר לגיל 21 לא עסק בנו איש, להוציא אנשי רפואה החוקרים את התנוונותנו הגופנית ההדרגתית, ואנו נותרנו לבדנו, לחקור בעצמנו את התפתחותנו עד לגיל הזקנה ; ואז באים הגרנטולוגים, חוקרי מחלות הזקנה, ואוספים אותנו מחדש תחת חסותם." " השנים שבין 18 ל-50 הם מרכז החיים, תקופת ההתפתחות המירבית וניצול ההזדמנויות. אולם אנחנו שוחים בהן כמוכי סנוורים, באין לנו שום מדריך לשינויים הפנימיים המתחוללים בנו בדרך לבגרות מלאה." "החיים לאחר גמר ההתבגרות אינם מישור מתמשך אחד...מושג חדש של הבגרות, כזה המקיף את מחזור החיים כולו, הוא הטלת סימני שאלה בכל ההנחות הישנות. אם נראה את האישיות לא כמשהו שעוצב והושלם ביסודו לאחר תום תקופת הילדות, אלא כמשהו המתפתח ומשתנה תדיר, הרי החיים בגיל 25 או 30, או אפילו בפתח המעבר אל אמצע החיים, יעוררו בנו תמיד עניין, הפתעה, וחדוות גילוי." "הצבתי לי 3 יעדים ראשיים בעת חיבורו של ספר זה. הראשון היה לאתר את השינויים ה-פ-נ-י-מ-י-י-ם המתחוללים בפרט , בעולם שבו רובנו עסוקים מעל הראש בתופעות ח-י-צ-ו-נ-י-ו-ת , לגלות מחדש את המובן מאליו ולבטא אותו איכשהו במילים." ------------------------ ואם אצליח בעוד שנה שנתיים גם להבין, להפנים , ו"לקדד" את כל השלבים והתהליכים אותם היא פורסת בספר, אני מבטיחה לענות .

 

[פילאטוס]

מצד אחד

אני רוצה לקרוא את הספר הזה, עלמה, מצד שני מוצא חן בעיני שלא ניסחו אותי או את הזמן שלי ביותר מדי תיאוריות. ממילא זה העניין, לא? שהזמן שלנו הוא זמן הלעשות במו ידינו וכל זה. ובאמת כמו שציטטת ניטל הסוד מהילדות: היא מחולקת היטב, מקוטלגת, מוסברת, כורעת תחת הסימנים שנותנים לה בזמן, בנשמה, בגוף, הבטחות שאם נותנים לילד ככה נהיה לו ככה והוא צומח ככה ואם מונעים ממנו, עוצרים לו, חוסמים לו, נהיה ככה וככה וככה, ובסוף כו-לם מגיעים לעשרים ואילך שבורים ורצוצים ועם אלף משקפיים מעוותים ומראות שבורות וכריות בלי ציפיות וציפיות ממורטטות לגמרי. משהו לא נכון בעסק הזה, פסיכולוגיה. כמה סדר שעושים בשבילנו המומחים, ככה נשאר הפצע פצע. אההההההה. (כנראה שאני ביום קורסני במיוחד)

 

[עלמה עלמה]

אוקי, הצלחת לעזור לי למקד

למה אף פעם לא הצלחתי לקרוא ברצף. אין כאן סכימות או מתכונים. אין בספר שורת שלבים רציפים ומוגדרים עם התחלה אמצע וסוף בעלי תיחום גילי ברור ורציף. יש תאורי מקרה המוסברים תחת פרקים שאמנם מתחלקים לקבוצות גיל (גדולות) אבל בהוויתם הם מעין תרשימי זרימה אינדיבידואליים במקום ה- א,ב,ג...אותם אנחנו מכירים מספרי הפסיכולוגיה הקלאסיים.כל אדם והתרשים שלו. מצאתי באמצע הספר שני עמודים (כפרק נפרד) בהם מתייחסת גייל שיהי בדיוק למה שהעלית, רק שהטענה המשוערת שעלתה בראשה באה מהכיוון ההפוך- "אני מניחה שכבר יש מקהלה גדולה של קוראים המוחים בכעס."מה בנוגע אלי?" שואל כל אחד מהם. "אינני דומה כלל לאנשים אלה שתארת עד כה. כל אלה עשויים מחומר רגיל ופשוט. ואילו אני משהו מיוחד! " "כמובן מאליו, אנשים מציינים עצמם על ידי שהם נוהגים לפי דפוסים שונים מאד זה מזה - בהתאם לאופן שבו ערכו את בחירתם בשנות העשרים לחייהם. הואיל ולכל אחד מאתנו משך חיים אחד ויחיד, פירושה של כל אחת מבחירות אלו הוא הגבלתו של קו גידול אחד - על מנת לפתח קו גידול מסויים במידה מלאה יותר. מול הרקע הזה של דפוסי חיים שונים, משחק כל אחד מאתנו את סיפור המסתורין של הפעולות העתידיות לבוא." "הבדלים אלה סיקרנו אותי, ואכן הציקו לי בתחילה. אבל לימים נוכחתי, שלמרות שיש דפוסים שונים ודרכים שונות לעבור דרך כל דפוס ודפוס, הרי הרצף הוא אותו עצמו." "הנחת אנשים בתוך דפוסי חייהם היא דרך אחרת לחתוך את העוגה ולגלות מה יש בתוכה. מה שחשוב לזכור הוא, שאין אלה חריצים קבועים ונחרצים. אדם שדפוס חייו אינו מוצא חן בעיניו, יכל לשנותו.אנשים נעים משביל אחד למשנהו ככל שהם צוברים נסיון וידיעה עצמית. ------------ בסוף אני עוד אואשם בנסיון לקידום מכירות

 

[noa128]

אני מאשימה אותך

בהארת הסוגיה באור שנהיר יותר לעיניי שלי. עפתי לי לכיוונים שנפתחו על ידי פיל ועוברת ושבה (עו"ש? למה את עושה את זה לעצמך? למה לבחור ניק שקשור דווקא לעולם הבנקאות למה?) ומה שבעצם רציתי לומר הוא כזה. הדרך לראות את הדברים היא הרי אינדבידואלית. כל אחד מתמודד עם השאלות הגדולות האלה בדרכו. דאטניק שאל למה הפסקנו להתחיל. מתי איבדנו את הטבעיות והזרימה והסקרנות. מתי נולד הפחד. אני חושבת שבגדול - בניסוי והטעייה שבלמידה מצאנו פתרונות "קלים". מצאנו שהתקבעות על האבן היציבה בנחל השוצף הזה תיתן תחושת יציבות וביטחון ואולי תמנע כאב, ורק כשנרדמות לנו הרגליים מהעמידה על האבן ומתחילים עיקצוצים - פתאום נקלטת לנו בראש העובדה הפשוטה שאנחנו עומדים במקום. ובכלל לא במקום שאליו התכוונו להגיע עד שנתקענו על האבן הזו. מה שקורה בדרך... שאלת השאלות ואינספור תשובות לה. זו דעתי. ושבת שלום.

 

[Iעוברת ושבהI]

 

[צלליתה]

לאיזה מקום מסובך הבאת אותי

אני תוהה אם כילד נאלצת להתחיל מחדש, או אם אתחלת את הילדים שלך. הכאב של הילד הוא עצום. אם כמבוגרים אנחנו יכולים להחליט אם להתחיל מחדש (טוב. בעלי עזב אותי. בכל אופן היו לי המון בחירות סביב הענין, וכך גם בכל שטח אחר בחיים שלי), לילדים אין שום זכות בחירה. אני נגררתי על ידי ההורים לארץ, נגרתתי צועקת לא, בוכה, צורחת, מתנגדת, מאיימת. אלא שבגבה שהייתי אז, בטח משהו סביב מטר, לא שמעו אותי. או שמעו, ולא התחשבו בדעתי. אחר כך אבא, שהיה מאוד שונה מהמקובל בארץ אז, החליף כמה מקומות עבודה. למדתי בשלושה בתי ספר יסודים, שתי חטיבות ביניים, שני בתי ספר תיכון. (משהו כזה) אף התחלה מחדש לא היתה בהסכמתי, אישורי, או בעידודי. כילדה, פשוט לא היה לי מה לומר. התחלתי מחדש. סובלת, כואבת, בוכה. (תפסיקי לילל כבר). עוצמת הכאב היתה עצומה. אם אני משווה את התחלות האלו מילדותי, אם התחלות שנכפו עלי בבגרותי (גרושים, פטורים, ועוד) הרי שכאב הילדות היה עצום. רק מכיון שהייתי ילדה כל המבוגרום צקצקו בלשון ואמרו, היא תסתגל. ואכן היא הסתגלה. מתוך חוסר ברירה מוחלט. שיהי באמת מענינת. אמריקאית נורא. בימים שהייתי שואבת ספרים לתוכי קראתי אותה בנשימה עצורה, גם מעברים. יש לה ספר נוסף, שכחתי כרגע את שמו. גם מענין.

 

[עלמה עלמה]

שלום צלליתה

הארת את עיני בהבנה שכנראה הנחת היסוד באמת לא לגמרי נכונה. אולי אין שם קיצוניות כה גדולה בין חיינו כילד לחיינו כמבוגר (מבחינת שינויים והתמודדות, פרט לכלים שעומדים לרשותנו), ולאט לאט מתחילים להטשטש לי הגבולות.נראה לי שכיום רובנו מודעים יותר לכל שינוי בחיי ילדינו ומכנים אותם גם בשם "משבר" (גם כשמדובר בארועים שלכאורה נחשבים "טובים"- כמו לידת ילד נוסף במשפחה), אבל כנראה שהתחושה (השגויה ? ) שם היא ששינויים בחיי ילדינו הם חלק אינטגרלי יותר מאשר בחיי מבוגר. ועל זה אולי מנסה גייל שיהי לתת מענה (כיף לך שהצלחת לצלוח את כל הספר הזה . בכל אופן, עניין השינויים האינטנסיביים הוא בכל זאת עניין יוצא דופן בעל השלכות אחרות, וכנראה שלא לכך התייחסנו בדיון בעץ הזה, וטוב שבאת לחדד לנו את זה. תודה

 

[datnyc]

../images/Emo82.gif

כן צלליתה, עברתי בילדותי לא מעט בתים ולא מעט משברים, ומכאן באות התהיות שלי, כי כמוך נשברתי לא פעם מהמעברים התכופים, אבל היום במבט לאחור, המעבר בין השבר לשלם היה מהיר יותר, הצלקות נעלמו במהירות, ואילו היום כל שבר משאיר צלקת שלא נעלמת, החלקים מודבקים ביד לא מיומנת, ואולי (קצת אופטימיות לא תזיק

) בגיל שבעים או שמונים נסתכל אחורה ונצחק ושיעבור הכל ממול

 

[רקאסה]

הצלליתה הזאת זו אני, רק ממחשב אחר

לא שמתי לב. ועל זה בדיוק ניסיתי להגיב. על הצלקות מהילדות. שלי לא נעלמו. להפך, דוקא בגלל שהייתי ילדה, הצלקות עמוקות יותר. יש כאב בחיים. זה חלק מהחיים של אדם מבוגר. לא שאני רוצה כאב, אבל הוא פה, אי אפשר להמנע ממנו. הכאב הזה לא צריך להיות חלק מהילדות. ולכן אולי אני טוענת שהכאב בילדות הוא עמוק יותר, טוטאלי יותר, כואב יותר.

 

[shoblati]

התחדשות

כן, זה נכון באיזה שהוא מקום בדרך איבדנו את יכולת ההתחדשות שלנו. כנראה דוקא בגלל שכל כך הרבה פעמים עשינו זאת. באיזה מקום אתה מרגיש שאתה מגיע למנוחה ולנחלה - "נשואים" ואתה אומר כאן זה סוף המרוץ, כי על פי המוסכמות החברתיות סוף המסלול הוא הנשואים. לאחר מכן אתה חודר לאיזה שהיא אפטיה לגבי עצמך ודואג רק לדברים הבסיסיים כמו פרנסה ואחריות לקרובים אליך ומדי פעם להנאות הקטנות שלך. אבל מתי באמת יש לך זמן לשאול את עצמך ולענות בכנות לשאלות המהותיות: "האם אני מאושר מהעבודה, הנשואים וכל האלמנטים מסביב?". ואם כן שאלת את עצמך, הרפלקס המיידי היה - "איזה אנוכי אני, איך אני חושב על האושר שלי, הדבר החשוב ביותר עכשו זה האושר של העוללים האלה ולאושר שלהם אני צריך לדאוג". לכן, כדאי שנלמד להיות מאושרים מהאושר שלהם, אולי באמת נבין שהאושר קיים במקומות אחרים ומדי פעם אנחנו יכולים לגעת בו, להתבונן בו ולהנות. בקצור למה ללכת סחור סחור כנראה שאושר הוא קולקטיבי, הוא לא אפקטיבי על הפרט, לפחות לא באותה עוצמה, כי אי אפשר להיות מאושר לבד. והתחדשות זה גם משהו שקורה סביבך ולא רק לך. תתבונן ותהנה מהתחדשות של הקרובים אליך, ותקוה שיבוא היום והם יהנו מההתחדשות שלך. אין לי כח להמשיך להתפלצץ.

 

[datnyc]

shoblati היקרה

כן, את רגעי האושר שאני שואב מהקטנים שלי אי אפשר להעריך, החיוך שהם מעלים בפני, הגאווה שאני חש כשהם מתחילים משהו חדש או מצליחים בלימודים או ברכיבה על אופניים אין כמוה. אבל... כשדיברתי על התחלה חדשה דיברתי בדיוק על מה שכתבת הקיבעון הזה שזה סוף המסלול שהגענו למנוחה ולנחלה, אייין ראנד כתבה פעם שלהיות אנוכי זה הדבר הנעלה ביותר, אז בסדר עברנו את גיל 16 וראנד כבר מדברת אלינו ברבדים אחרים אבל לא לעשות דברים כי צריך לדאוג לילדים? למשפחה? ואז מה? נכבה לאט לאט ונמשיך במירוץ למען אחרים? לא, לא מקבל ולא אקבל, אני מאמין שאם אני מאושר כולם סביבי יהיו מאושרים. כן אני יודע לא ממש סיימתי את התשובה שלי, אבל אני אחרי יום ארוך, אז תסלחי לי בבקשה. ושיעבור הכל ממול