לאן עכשיו?
ה - 15.8.05 יזכר כנקודת מפנה במדינת ישראל. אין ספק שפינוי המתיישבים בגוש מביתם הוא ארוע תראומטי עבור המתיישבים. המתיישבים בנו בעמל כפם את היישובים ותמיד ראו את עצמם כשליחים של המדינה, כחיילים בחזית. הייתי השבוע בגוש, ראיתי את האנשים, ראיתי את היישובים המתופחים, ראיתי וילות ענקיות, בתים שנבנו לא בשביל לההרס, ראיתי את עצי הפרי, את המדשאות, את חוף הים, ראיתי שדות של חממות לגידול חקלאי, ראיתי את החול הזהוב של חוף הים חול וחשתי ברוח הקרירה שנושבת עצלתיים בשעות אחר הצהריים מלטפת את העור. היישובים בגוש הם קטנים, כולם מכירים את כולם, כולם הולכים לאותו בית הכנסת. למרות הבתים הערבים שנמצאים במרחק כמה מאות מטרים מהיישובים קשה שלא לחוש בשלווה ובפסטורליות של המקומות הקטנים והמבודדים האלו. קשה היה לא להזיל דמעה למראות השורות הארוכות של החיילים, המאות שנכנסו בשקט אך בעוצמה אל היישובים הקטנים. קשה היה לראות את החיילים עוברים בטורים מסודרים בכניסה ליישוב כשבצד יושבת נערה צעירה ממררת בבכי, בכי אמיתי של כאב הנובע מהידיעה שזהו, הכל נגמר, עכשיו זה אמיתי, זה הולך לקרות. אחרי ימים ולילות של תפילה, מחאה, אמונה והכחשה, זה קורה - הפסדנו במאבק! והמחיר כבד, כבד מאוד, חורבן מלא של היישוב והקהילה. הפינוי, למרות התחזיות השחורות עובר עד עתה בקצב מהיר מאוד. הכוחות הגדולים שהצבא והמשטרה הקצו למשימה מתוך ראיה שאסור להיכשל במשימה, מבצעים את הפינוי מהר, מהר מידי חשוב שהעולם יראה שעקירת יהודים מביתם הוא כמעט בלתי אפשרי לביצוע, צריך להדגיש את הכאב, להראות את החורבן. שם המשחק בעשורים האחרונים, זה מה העולם חושב. בליבו של כל ישראלי, יהודי, יש את הרצון למדינה שוחרת שלום עם שכנותיה, בגבולות ארץ ישראל השלמה ללא פלשתנאים. אלא שבסיטואציה הנוכחית זה לא אפשרי, העולם לא יתן לנו לגרש שני מליון פלשתנים למדינות השכנות. העולם מכתיב את אופי הפתרון לסכסוך בין העמים והעולם רוצה שתי מדינות לשתי עמים בארץ ישראל. על מנת לשמר לעצמנו שטח גדול ככל הניתן חשוב שהעולם יראה שמחיר הפינוי של ישובים הוא כבד, שהפינוי הוא אכזרי. בעוד מספר ימים שהפינוי יושלם צריכה להתחיל מלאכת האיחוד, הפיוס. יכולת ההישרדות שלנו לאורך שנים היתה מאז ומעולם ביכולתנו להתאחד בשעת פקודה. העקרון של צבא העם, צבא חזק וחדור אמונה שכאן יהיה ביתנו לנצח, הוא זה שניצח את מלחמת יום הכיפור. לראשונה בהיסטוריה הקצרה של העם התערר היסוד היחיד שתמיד עמד איתן - אחדות הצבא. כעת מנהיגי הציונות הדתית צריכים לקרוא לאנשים לחזור לתלם, למרות הכאב. למרות המחלוקות והבדלי הגישות בין הזרמים השונים, בין החילונים לדתים, בין הימנים לשמאלנים. אנחנו צריכים לזכור שזכות הקיום שלנו נובעת מאחדותנו, ביום שבו ישברו הגשרים בין המחלוקות לא יהיה על מה להאבק, כי לא תהיה מדינה. מדינת ישראל מצידה צריכה לדאוג למתיישבים, לוודא שהם יקבלו את כל מה שמגיע להם, לוודא שהם יקבלו את הפיצויים בזמן. מדינת ישראל צריכה לחתור לסימון גבולתיה באופן שיהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. אסור לחכות לפחשתינים, חכינו מספיק. צריך להכתיב את התנאים של סוף המשא ומתן, המהלך שהתחלנו בפינוי עזה צריך להמשיך בסיום הגדר וריכוז גושי ההתנחליות ביו"ש. יש לשמר את גושי הישובים הגדולים ביו"ש ככל שניתן ולפנות את ההתנחליות הקטנות גם ביו"ש - למרות הכאב, כי אין ברירה אחרת. אין ספק בליבי שכל פתרון שימצא עם הפלשיתים גם אם יקראו לו הסכם שלום, ויקימו מדינה פלשתינית לא ישרוד לנצח. ביום שיכריזו על סיום הסכסוך יתחיל לדפוק השעון עד מלחמה הבאה. הסיטואציה שבחרנו לחיות בה, קומץ יהודים מוקפים במליוני ערבים, היא בלתי אפשרית, העם שהתעקש לשבת במולדת אבותיו נידון לחיות על חרבו לנצח. עם זאת עם שוחר שלום אנחנו ומחיר השלום גם הוא זמני, גם אם ימשך 50 שנה הוא כדאי.
ה - 15.8.05 יזכר כנקודת מפנה במדינת ישראל. אין ספק שפינוי המתיישבים בגוש מביתם הוא ארוע תראומטי עבור המתיישבים. המתיישבים בנו בעמל כפם את היישובים ותמיד ראו את עצמם כשליחים של המדינה, כחיילים בחזית. הייתי השבוע בגוש, ראיתי את האנשים, ראיתי את היישובים המתופחים, ראיתי וילות ענקיות, בתים שנבנו לא בשביל לההרס, ראיתי את עצי הפרי, את המדשאות, את חוף הים, ראיתי שדות של חממות לגידול חקלאי, ראיתי את החול הזהוב של חוף הים חול וחשתי ברוח הקרירה שנושבת עצלתיים בשעות אחר הצהריים מלטפת את העור. היישובים בגוש הם קטנים, כולם מכירים את כולם, כולם הולכים לאותו בית הכנסת. למרות הבתים הערבים שנמצאים במרחק כמה מאות מטרים מהיישובים קשה שלא לחוש בשלווה ובפסטורליות של המקומות הקטנים והמבודדים האלו. קשה היה לא להזיל דמעה למראות השורות הארוכות של החיילים, המאות שנכנסו בשקט אך בעוצמה אל היישובים הקטנים. קשה היה לראות את החיילים עוברים בטורים מסודרים בכניסה ליישוב כשבצד יושבת נערה צעירה ממררת בבכי, בכי אמיתי של כאב הנובע מהידיעה שזהו, הכל נגמר, עכשיו זה אמיתי, זה הולך לקרות. אחרי ימים ולילות של תפילה, מחאה, אמונה והכחשה, זה קורה - הפסדנו במאבק! והמחיר כבד, כבד מאוד, חורבן מלא של היישוב והקהילה. הפינוי, למרות התחזיות השחורות עובר עד עתה בקצב מהיר מאוד. הכוחות הגדולים שהצבא והמשטרה הקצו למשימה מתוך ראיה שאסור להיכשל במשימה, מבצעים את הפינוי מהר, מהר מידי חשוב שהעולם יראה שעקירת יהודים מביתם הוא כמעט בלתי אפשרי לביצוע, צריך להדגיש את הכאב, להראות את החורבן. שם המשחק בעשורים האחרונים, זה מה העולם חושב. בליבו של כל ישראלי, יהודי, יש את הרצון למדינה שוחרת שלום עם שכנותיה, בגבולות ארץ ישראל השלמה ללא פלשתנאים. אלא שבסיטואציה הנוכחית זה לא אפשרי, העולם לא יתן לנו לגרש שני מליון פלשתנים למדינות השכנות. העולם מכתיב את אופי הפתרון לסכסוך בין העמים והעולם רוצה שתי מדינות לשתי עמים בארץ ישראל. על מנת לשמר לעצמנו שטח גדול ככל הניתן חשוב שהעולם יראה שמחיר הפינוי של ישובים הוא כבד, שהפינוי הוא אכזרי. בעוד מספר ימים שהפינוי יושלם צריכה להתחיל מלאכת האיחוד, הפיוס. יכולת ההישרדות שלנו לאורך שנים היתה מאז ומעולם ביכולתנו להתאחד בשעת פקודה. העקרון של צבא העם, צבא חזק וחדור אמונה שכאן יהיה ביתנו לנצח, הוא זה שניצח את מלחמת יום הכיפור. לראשונה בהיסטוריה הקצרה של העם התערר היסוד היחיד שתמיד עמד איתן - אחדות הצבא. כעת מנהיגי הציונות הדתית צריכים לקרוא לאנשים לחזור לתלם, למרות הכאב. למרות המחלוקות והבדלי הגישות בין הזרמים השונים, בין החילונים לדתים, בין הימנים לשמאלנים. אנחנו צריכים לזכור שזכות הקיום שלנו נובעת מאחדותנו, ביום שבו ישברו הגשרים בין המחלוקות לא יהיה על מה להאבק, כי לא תהיה מדינה. מדינת ישראל מצידה צריכה לדאוג למתיישבים, לוודא שהם יקבלו את כל מה שמגיע להם, לוודא שהם יקבלו את הפיצויים בזמן. מדינת ישראל צריכה לחתור לסימון גבולתיה באופן שיהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. אסור לחכות לפחשתינים, חכינו מספיק. צריך להכתיב את התנאים של סוף המשא ומתן, המהלך שהתחלנו בפינוי עזה צריך להמשיך בסיום הגדר וריכוז גושי ההתנחליות ביו"ש. יש לשמר את גושי הישובים הגדולים ביו"ש ככל שניתן ולפנות את ההתנחליות הקטנות גם ביו"ש - למרות הכאב, כי אין ברירה אחרת. אין ספק בליבי שכל פתרון שימצא עם הפלשיתים גם אם יקראו לו הסכם שלום, ויקימו מדינה פלשתינית לא ישרוד לנצח. ביום שיכריזו על סיום הסכסוך יתחיל לדפוק השעון עד מלחמה הבאה. הסיטואציה שבחרנו לחיות בה, קומץ יהודים מוקפים במליוני ערבים, היא בלתי אפשרית, העם שהתעקש לשבת במולדת אבותיו נידון לחיות על חרבו לנצח. עם זאת עם שוחר שלום אנחנו ומחיר השלום גם הוא זמני, גם אם ימשך 50 שנה הוא כדאי.