לאן
לאן
******************************************************************* לא הכרתי את הרגש הזה, לא זיהיתי את התחושות האלה. כל החיים שלי הייתי עצובה מאושרת. יש אנשים כאלה, אבל לא הרבה, שנולדים עצובים. וכל החיים שלהם הם עצובים. לא מודאגים, לא מדוכאים, לא כועסים או מתוסכלים, פשוט עצובים. זה לא משהו מורכב, או בכלל מודע, זה משהו פשוט. פשוט עצוב. יש אושר בעצבות הזו, יש גם חיוכים, יש שמחה, יש צחוק, אבל עצובים. לפעמים ישנם רגעים שאני מרחפת בעולם אחר, לא שלי, ואולי הכי שלי, יותר מהעולם הזה, יותר מהכל. העיניים- אפשר לזהות את זה לפי העיניים. יש משהו מיוחד בעיניים של האנשים העצובים, משהו אחר, שאין בעיניים אחרות, של האנשים הרגילים, השמחים, החשובים, המדוכאים. תסתכל בעיניים של מישהו עצוב ותטבע. אבל את זה אני אומרת רק לך. אני כמעט בטוחה שאתה בן אדם, ולבני אדם, ככה אומרים, יש את היכולת הזאת להזדהות. אם תסתכל בעיניים של מישהו עצוב- לא תוכל להזדהות. אתה פשוט לא יכול. אל תנסה להבין את זה בכלל. אני לא מבינה את זה גם. יש את האנשים החכמים, שניסו ועדיין מנסים לפזר את הערפל סביב העיניים האלה. אני לא חושבת שהם אי פעם יצליחו, וגם אם כן, אני מקווה שהם לא ישימו לב להצלחה שלהם. יש דברים שאנחנו לא צריכים להגדיר או להסביר, לא צריכים להבין אותם. אם מישהו היה רוצה שנבין- הוא לפחות היה מפזר רמזים, ולא כאלה כמו שאנחנו חושבים שנמצאים כאן, שם, בכל מקום. אם תסתכל למישהו עצוב בעיניים, כל מה שתרצה באותו רגע ממש, כל מה שהגוף שלך יחשוק באותה השנייה, באותו הנצח, זה פשוט להיות איתו. אבל אני יודעת שאצל בני אדם רגילים, חשובים, שמחים, מדוכאים זה לא כל כך פשוט. לעשות משהו. פשוט. בגלל זה אני כותבת לך, ולא לאף אחד אחר. החורף הכי שלנו קצת יותר מחצי שנה שאני מאושרת עצובה. אמרת שנולדתי עם העיניים האלה. אמרת שאתה טובע, שאתה מהופנט. כשראית אותי בפעם הראשונה, אז, ביום הקר ההוא, בפברואר האחרון, עמדת מולי ולא זזת. ואני ידעתי. ידעתי שאתה לא מנסה להבין. ידעתי שאתה פשוט. מישהו מורכב כזה, מורכב פשוט בשבילי. אולי מישהו שלח אותך, אולי מישהו שולח מישהוים כמוך לכל האנשים העצובים. תמיד חשבתי שהעיניים שלי הן כלי נשק. אולי מפחידות לפעמים, מאיימות. אם אנשים היו הולכים מולי ברחוב, ומעיפים מבט כזה חטוף- מנסים לכוון אותו לעיניי, הם היו נשארים תקועים שם, ואף פעם לא הבינו את זה. אבל תמיד ניסו. ניסו להזדהות, אתה יודע, מה שאמרת לי פעם שאתה לא יודע לעשות. אולי כי אתה כזה. כולם חושבים שהם מיוחדים. האנשים המיוחדים באמת הם אלה שלא חושבים על זה. אבל אני יודעת, את כל זה אני מבינה רק כאן, עכשיו, אחריך. ביום הכי קר בפברואר, המבט שלי התחמם. יש את הענין עם העיניים, ויש את הענין עם המבט. יכולות להיות לבן אדם העיניים הכי יפות בעולם, אבל המבט שלו יהיה מכוער. זה אפילו לא עניין של טוב ורע, כי אין מושגים כאלה בעולם שלי, זה פשוט שיש אנשים שלא יודעים להסתכל. לא שהם לא יודעים איך, הם פשוט לא יודעים. לא ראיתי עוד אף בנאדם עם עיניים קרות, ראיתי אנשים עם מבט קר. אבל מצד שני, אף פעם לא באמת הסתכלתי. זה כמו שמישהו אמר לי פעם שאני שומעת אבל לא מקשיבה, ואפילו לא נפגעתי אז, אולי פשוט לא הקשבתי. אותו דבר כאן. ראיתי המון, אבל הכל נבלע לי בתוך העיניים. אולי בגלל זה לא יכולת להוריד את המבט שלך מהן. הים הכי יפה בחורף. הגלים הכי מדהימים מתנפצים בגשם. החול הכי עמוק כשקר. החוף הכי הכי בחושך. פיסת השמיים שלי, ההיא שבדיוק מעל לחוף ההוא, היא הכי שלי. ממש כמו חלומות. אפשר לקחת ממני הכל, לקחו כבר אולי, אפשר גם לנסות להבין, אבל החלומות שלי, ממש כמו המקום ההוא- הם שלי, ורק שלי. והנה אתה עומד שם. מתחת לשמיים שלי, שוקע בחול המזיע שלי, רטוב מהגלים הכי הכי שלי, בחושך שהכי בתוכי, וטובע. טובע בעיניים שלי, העיניים אולי הכי עצובות שראית. עומד שם, בסוף החורף הכי שלנו, ללא כל הגנה, ממש כמוני. אני לא יודעת אם היו אלו הדמעות שהרטיבו אותי או הגשם או הגלים, או אולי בעצם כולם. מאז אותו יום, היינו שנינו רטובים, ככה סתם בסוף החורף, רטובים פשוט, סתם רטובים. רטובים מאושר, מהגלים של החוף שלנו, רטובים מהגשם שלנו, מדמעות, רטובים בחורף הכי הכי שלנו. הייתי מאושרת. היית מאושר. היינו מאושרים עצובים. ורטובים. אהבה אומרים שלומדים לאהוב, שהאהבה נלמדת. אולי זאת הטעות של כולם. כמו שידע אי אפשר ללמוד בבית-ספר, ככה אהבה אי אפשר לרכוש. לא למדתי לאהוב אותך, אפילו לא למדתי להבין אותך. פשוט ידעתי אותך, מהרגע הראשון שידעת אותי, בדיוק מאותו הרגע שהמבטים שלנו נפגשו, ועשו אהבה עוד לפני שהגוף. כבר אז. הכי הכי אהבה באותו הלילה, ממש כשהפסיק להיות לי קר, זה קרה. הכי הכי אהבה זה כמו ריקוד. וזה כל מה שידענו לעשות, וזה היה כל כך מספיק. המבט שלך חדר עמוק לתוכי, הלשון שלך טירפה את נשמתי וגופך חבק את יישותי וסחף אותה לתוכך, לתוך הגלים, לתוכי, לתוכנו. וכבר לא היה לאן ללכת, וכבר לא היה לי עצוב. העיניים נשארו אותן עיניים, גם המבט לא השתנה, אבל אני כבר לא הייתי עצובה. ידעתי. ידעתי אותך, ידעת אותי. כמו שאף אחד לא ידע לפניך וגם לא ידע אחריך. ידעתי שבלילה ההוא, הכי חשוך וקר וחם על החול הכי שלנו, מול הגלים הכי שלנו ובין הצדפים הכי יפים, בלילה ההוא, בחורף הכי הכי ידעתי. רק מישהו אחד יודע הולכים כל העצובים. וזה אתה. ****************************************************************** 31.3.00
לאן
******************************************************************* לא הכרתי את הרגש הזה, לא זיהיתי את התחושות האלה. כל החיים שלי הייתי עצובה מאושרת. יש אנשים כאלה, אבל לא הרבה, שנולדים עצובים. וכל החיים שלהם הם עצובים. לא מודאגים, לא מדוכאים, לא כועסים או מתוסכלים, פשוט עצובים. זה לא משהו מורכב, או בכלל מודע, זה משהו פשוט. פשוט עצוב. יש אושר בעצבות הזו, יש גם חיוכים, יש שמחה, יש צחוק, אבל עצובים. לפעמים ישנם רגעים שאני מרחפת בעולם אחר, לא שלי, ואולי הכי שלי, יותר מהעולם הזה, יותר מהכל. העיניים- אפשר לזהות את זה לפי העיניים. יש משהו מיוחד בעיניים של האנשים העצובים, משהו אחר, שאין בעיניים אחרות, של האנשים הרגילים, השמחים, החשובים, המדוכאים. תסתכל בעיניים של מישהו עצוב ותטבע. אבל את זה אני אומרת רק לך. אני כמעט בטוחה שאתה בן אדם, ולבני אדם, ככה אומרים, יש את היכולת הזאת להזדהות. אם תסתכל בעיניים של מישהו עצוב- לא תוכל להזדהות. אתה פשוט לא יכול. אל תנסה להבין את זה בכלל. אני לא מבינה את זה גם. יש את האנשים החכמים, שניסו ועדיין מנסים לפזר את הערפל סביב העיניים האלה. אני לא חושבת שהם אי פעם יצליחו, וגם אם כן, אני מקווה שהם לא ישימו לב להצלחה שלהם. יש דברים שאנחנו לא צריכים להגדיר או להסביר, לא צריכים להבין אותם. אם מישהו היה רוצה שנבין- הוא לפחות היה מפזר רמזים, ולא כאלה כמו שאנחנו חושבים שנמצאים כאן, שם, בכל מקום. אם תסתכל למישהו עצוב בעיניים, כל מה שתרצה באותו רגע ממש, כל מה שהגוף שלך יחשוק באותה השנייה, באותו הנצח, זה פשוט להיות איתו. אבל אני יודעת שאצל בני אדם רגילים, חשובים, שמחים, מדוכאים זה לא כל כך פשוט. לעשות משהו. פשוט. בגלל זה אני כותבת לך, ולא לאף אחד אחר. החורף הכי שלנו קצת יותר מחצי שנה שאני מאושרת עצובה. אמרת שנולדתי עם העיניים האלה. אמרת שאתה טובע, שאתה מהופנט. כשראית אותי בפעם הראשונה, אז, ביום הקר ההוא, בפברואר האחרון, עמדת מולי ולא זזת. ואני ידעתי. ידעתי שאתה לא מנסה להבין. ידעתי שאתה פשוט. מישהו מורכב כזה, מורכב פשוט בשבילי. אולי מישהו שלח אותך, אולי מישהו שולח מישהוים כמוך לכל האנשים העצובים. תמיד חשבתי שהעיניים שלי הן כלי נשק. אולי מפחידות לפעמים, מאיימות. אם אנשים היו הולכים מולי ברחוב, ומעיפים מבט כזה חטוף- מנסים לכוון אותו לעיניי, הם היו נשארים תקועים שם, ואף פעם לא הבינו את זה. אבל תמיד ניסו. ניסו להזדהות, אתה יודע, מה שאמרת לי פעם שאתה לא יודע לעשות. אולי כי אתה כזה. כולם חושבים שהם מיוחדים. האנשים המיוחדים באמת הם אלה שלא חושבים על זה. אבל אני יודעת, את כל זה אני מבינה רק כאן, עכשיו, אחריך. ביום הכי קר בפברואר, המבט שלי התחמם. יש את הענין עם העיניים, ויש את הענין עם המבט. יכולות להיות לבן אדם העיניים הכי יפות בעולם, אבל המבט שלו יהיה מכוער. זה אפילו לא עניין של טוב ורע, כי אין מושגים כאלה בעולם שלי, זה פשוט שיש אנשים שלא יודעים להסתכל. לא שהם לא יודעים איך, הם פשוט לא יודעים. לא ראיתי עוד אף בנאדם עם עיניים קרות, ראיתי אנשים עם מבט קר. אבל מצד שני, אף פעם לא באמת הסתכלתי. זה כמו שמישהו אמר לי פעם שאני שומעת אבל לא מקשיבה, ואפילו לא נפגעתי אז, אולי פשוט לא הקשבתי. אותו דבר כאן. ראיתי המון, אבל הכל נבלע לי בתוך העיניים. אולי בגלל זה לא יכולת להוריד את המבט שלך מהן. הים הכי יפה בחורף. הגלים הכי מדהימים מתנפצים בגשם. החול הכי עמוק כשקר. החוף הכי הכי בחושך. פיסת השמיים שלי, ההיא שבדיוק מעל לחוף ההוא, היא הכי שלי. ממש כמו חלומות. אפשר לקחת ממני הכל, לקחו כבר אולי, אפשר גם לנסות להבין, אבל החלומות שלי, ממש כמו המקום ההוא- הם שלי, ורק שלי. והנה אתה עומד שם. מתחת לשמיים שלי, שוקע בחול המזיע שלי, רטוב מהגלים הכי הכי שלי, בחושך שהכי בתוכי, וטובע. טובע בעיניים שלי, העיניים אולי הכי עצובות שראית. עומד שם, בסוף החורף הכי שלנו, ללא כל הגנה, ממש כמוני. אני לא יודעת אם היו אלו הדמעות שהרטיבו אותי או הגשם או הגלים, או אולי בעצם כולם. מאז אותו יום, היינו שנינו רטובים, ככה סתם בסוף החורף, רטובים פשוט, סתם רטובים. רטובים מאושר, מהגלים של החוף שלנו, רטובים מהגשם שלנו, מדמעות, רטובים בחורף הכי הכי שלנו. הייתי מאושרת. היית מאושר. היינו מאושרים עצובים. ורטובים. אהבה אומרים שלומדים לאהוב, שהאהבה נלמדת. אולי זאת הטעות של כולם. כמו שידע אי אפשר ללמוד בבית-ספר, ככה אהבה אי אפשר לרכוש. לא למדתי לאהוב אותך, אפילו לא למדתי להבין אותך. פשוט ידעתי אותך, מהרגע הראשון שידעת אותי, בדיוק מאותו הרגע שהמבטים שלנו נפגשו, ועשו אהבה עוד לפני שהגוף. כבר אז. הכי הכי אהבה באותו הלילה, ממש כשהפסיק להיות לי קר, זה קרה. הכי הכי אהבה זה כמו ריקוד. וזה כל מה שידענו לעשות, וזה היה כל כך מספיק. המבט שלך חדר עמוק לתוכי, הלשון שלך טירפה את נשמתי וגופך חבק את יישותי וסחף אותה לתוכך, לתוך הגלים, לתוכי, לתוכנו. וכבר לא היה לאן ללכת, וכבר לא היה לי עצוב. העיניים נשארו אותן עיניים, גם המבט לא השתנה, אבל אני כבר לא הייתי עצובה. ידעתי. ידעתי אותך, ידעת אותי. כמו שאף אחד לא ידע לפניך וגם לא ידע אחריך. ידעתי שבלילה ההוא, הכי חשוך וקר וחם על החול הכי שלנו, מול הגלים הכי שלנו ובין הצדפים הכי יפים, בלילה ההוא, בחורף הכי הכי ידעתי. רק מישהו אחד יודע הולכים כל העצובים. וזה אתה. ****************************************************************** 31.3.00
נהניתי מכל מילה - תודה ! ענבל