א י ל ו נ ה
New member
לאנשים שמאחורי הכינויים...
"הכל התחיל באינטרנט. אני אפילו לא זוכרת איך ואיפה התחלנו לדבר. אולי זה היה באחד מהאתרים לפנויים פנויות או שאפילו סתם בפורום ששנינו כתבנו בו. בהתחלה חלקנו מילים וירטואליות. האנונימיות עזרה לנו להיות כנים עד הסוף, לא להעמיד פנים. בשלב מסוים שנינו רצינו קצת יותר, אבל אולי התביישנו. אז משכנו את הזמן. בסוף החלטנו להיפגש. קבענו אצלו בבית. הגעתי אליו ערב אחד, זה היה בית קרקע קטן וישן, הסתכלתי מרחוק ולא העזתי להכנס, הסתובבתי חזרה, אבל הוא הופיע לפני. אין לי מושג איך זיהה אותי, אבל הוא ידע שזאת אני שהסתתרתי כל כך הרבה זמן מאחורי המילים בלבד בלי פנים. נכנסנו לביתו, דיברנו, השיחה קלחה ושנינו נהנינו, הזמן עבר בלי להרגיש, שנינו יחד עם העולם זורמים, בשניים היה לנו קל להתמודד עם הקשיים. ערב אחד בילינו עם חברים. הוא ירד על ברכיו לפני במעגל אנשים. אני נבוכה, מסמיקה, מנסה למשוך אותו בחולצה, שיעמוד, שלא ימשיך, שלא יתקדם. אבל הוא הוציא טבעת מכיסו ולפני כולם הציע לי נישואין. הסכמתי וככה התגלגלו הענינים ומצאנו את עצמנו נשואים. אחר כך התדרדרו לאט לאט בשלבים המצבים המוזרים. זה התחיל בשתיקות ארוכות שלו. אני מדברת והוא לא עונה. מקשיב שומע אבל שומר את התגובה לעצמו בלבד, לא משתף. אני התעקשתי, פטפטנית, חולקת, גם אם ריקה בסוף נותרת, בלי שום מילה בחזרה. יום אחד הוא התחיל לזרוק עלי אבנים קטנות וחדות שפגעו בגופי ובלבי אנושות. אל הדממה העמוקה שמזמן ביננו שררה הן הצטרפו, הפצעים והדם בכל מקום נראו. אני מדברת, את חיי עימו חולקת, למרות השתיקות, למרות האבנים שהולכות וגדלות, הולכות ומצטברות. כואב לי מעצמי, כואב לי ממנו, כואב לי בכל גופי וליבי, עמוק בנשמתי. אחר כך זה התדרדר לסטירות ולמכות. מה שאמרתי אף פעם לא היה בסדר, תמיד לא במקום ורק בערך, התבשילים שבישלתי לו היו תמיד מתוקים מדי או מלוחים מדי, המנגינות שהנעמתי לו צרמו את אוזניו, והוא השתמש בידיו, בכוחו ובעוצמתו כדי להפגין את אי שביעות רצונו. ההתקפות שלו הפכו פראיות, אני מצאתי את עצמי מעולפת וחבולה מבעיטות. כמה פעמים ניסיתי לשאול את עצמי על מה ולמה, מה עשיתי, מה קרה לו, מה עובר על שנינו, אבל נותרתי במבוי סתום בלי תשובות. אתמול בלילה הבית היה עמוס אנשים, משפחה שלי, שלו וחברים. נשפך לי בקבוק בירה על הרצפה, נפל מהמגש והנוזל גאה. אני קפאתי, כולם סביבי פתאום נדמו. אני והוא וכולם ידענו מה עתיד להתרחש. הוא הסתכל עלי בלי מילים, ואני פסעתי לכיוון החדר השני בצעדים קטנים. כולם מקיפים אותי ואותו בדממה, יודעים שאני הולכת לחטוף את המנה הקבועה, אבל שותקים בשתיקה כפויה מעיקה. אני נכנסת לחדר, והוא אחרי, הדלת נסגרת... " למזלי, אני מהחלום מתעוררת, שוכבת במיטה בתוך עצמי מכורבלת, מחכה לסטירות ולבעיטות שלא מגיעות, מזיעה ומפוחדת. מה קורה כאן..? אני לעצמי חושבת, אני בכלל לא נשואה, מאיפה הדימוי הזה של האישה המוכה. מנסה לקשר לארועים אחרונים בחיים, לבדוק מהיכן בשינוי פנים עלו דברים למודעות החיצונית. פתאום אני מבינה. בתוכי קיימת התסמונת של ה"אישה המוכה", גם אם אני עוד רווקה. סך הכל חיפשתי פורום חם ואוהב, לשתף ולספר, לתמוך ולהעזר, לקבל וגם לתת, ונתקלתי בקצת אדישות, לפעמים שתיקה, קרה וגם קיבלתי מכה או סטירה, אולי בלי כוונה, אבל הביחד התדרדר בהדרגה, ונהייתי פגיעה. בשבוע האחרון הייתי כל כך צריכה עזרה מסיבה אוביקטיבית פשוטה, רק רציתי לדעת שמישהו מכם הסהרים מקשיב ושומע, מושיט יד ויודע, אבל הדלת נסגרה בחבטה, ואני חיכיתי למילה הטובה, וקיבלתי במקומה סטירה חזקה, שאותי לבכי דירדרה. ואתמול בלילה שוב חשבתי, למה אני נשארת באותו הפורום..? למה אני לא עוזבת..? מה גורם לנשים מוכות להישאר עם בעל מכה באותו בית נורא ומאמלל..? והנה התשובה, לפעמים הפחד להיות לבד חזק יותר מכל הבעיטות שחוטפים ביחד. לעיתים שווה לספוג את הרגעים הקשים רק בשביל המילים הטובות שצצות ולו לשניות ספורות וכל כך מחזקות. אחרי החלום כבר ידעתי, אני עוזבת והולכת, את הפורום ששימש בית נוטשת, עם הטוב ועם הרע. לאן..? אני עוד לא יודעת, אולי אני אחפש לעצמי בית אחר, עם לב אוהב, מחבק ומקבל ולא שופט, אולי בינתיים אנדוד קצת בין הבתים השונים ואחפש חיבוקים וקצת ניחומים ואולי סתם אשתוק לי עם עצמי ברחובות אפלים. למה שיתפתי אתכם..? בעיקר כי אני פוחדת להישאר לבדי. מרגישה שאיבדתי בית שאפשר היה לשתף בו, לחלוק בו, ולהעזר בו, וקצת ננטשתי בתקופה לא טובה שלי. הייתי חבולה ממכות החיים ופצועה מבעיטות הקשיים עוד קודם לכן, ועכשיו נוספו לכך כאבים שורפים. אבל סיבה נוספת היא שחשבתי שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל מיני מצבים בחיים, שונים ומשונים. כולנו יכולים להקלע מדי פעם לסיטואציה שתכניס אותנו למגננה של תסמונת ה"אשה המוכה" בלי קשר לחיי נישואין לפי הגדרה. לפעמים לוקח זמן עד שהדברים עולים למודעות, בינתיים אנחנו סובלים ודמעות ניגרות. בחיי נישואין זה קשה פתאום משפחה לפרק, אבל אולי במצבים אחרים זה יותר קל לנסות ללכת הלאה לבד או עם אנשים חדשים במקום לספוג את הרוע עם הדברים הטובים. אני עוד לא יודעת, עוד אין לי תשובה, כי אני רק מנסה, ויכול להיות שבכלל אני אחזור בסוף לבית שבו אני מרגישה בטוחה למרות המכה הצפויה, אבל אולי אתם יותר חזקים ואמיצים, יכולים לשבור את הכלים של המשחק שלכם לא מתאים, וללכת הלאה מהעבר פגועים, אבל אל העתיד נחושים. אני לוקחת פסק זמן לעשות חושבים, האם הרגעים הנדירים שמעלים חיוכים שווים את כל החתכים..? יש מצבים שכן, שהטוב מפצה על הרע ומשיגים פשרה מאוזנת ובריאה, אבל כשעוברים גבולות ברורים, גם לי יש קוים אדומים, אני קמה והולכת מבתים אפלים. אומרת תודה על כל הרגעים היפים והמרגשים, מבקשת סליחה עם באשמתי או בגללי התדרדרו הדברים, וממשיכה הלאה בדרכי עוד לא ברור באילו שבילים.
"הכל התחיל באינטרנט. אני אפילו לא זוכרת איך ואיפה התחלנו לדבר. אולי זה היה באחד מהאתרים לפנויים פנויות או שאפילו סתם בפורום ששנינו כתבנו בו. בהתחלה חלקנו מילים וירטואליות. האנונימיות עזרה לנו להיות כנים עד הסוף, לא להעמיד פנים. בשלב מסוים שנינו רצינו קצת יותר, אבל אולי התביישנו. אז משכנו את הזמן. בסוף החלטנו להיפגש. קבענו אצלו בבית. הגעתי אליו ערב אחד, זה היה בית קרקע קטן וישן, הסתכלתי מרחוק ולא העזתי להכנס, הסתובבתי חזרה, אבל הוא הופיע לפני. אין לי מושג איך זיהה אותי, אבל הוא ידע שזאת אני שהסתתרתי כל כך הרבה זמן מאחורי המילים בלבד בלי פנים. נכנסנו לביתו, דיברנו, השיחה קלחה ושנינו נהנינו, הזמן עבר בלי להרגיש, שנינו יחד עם העולם זורמים, בשניים היה לנו קל להתמודד עם הקשיים. ערב אחד בילינו עם חברים. הוא ירד על ברכיו לפני במעגל אנשים. אני נבוכה, מסמיקה, מנסה למשוך אותו בחולצה, שיעמוד, שלא ימשיך, שלא יתקדם. אבל הוא הוציא טבעת מכיסו ולפני כולם הציע לי נישואין. הסכמתי וככה התגלגלו הענינים ומצאנו את עצמנו נשואים. אחר כך התדרדרו לאט לאט בשלבים המצבים המוזרים. זה התחיל בשתיקות ארוכות שלו. אני מדברת והוא לא עונה. מקשיב שומע אבל שומר את התגובה לעצמו בלבד, לא משתף. אני התעקשתי, פטפטנית, חולקת, גם אם ריקה בסוף נותרת, בלי שום מילה בחזרה. יום אחד הוא התחיל לזרוק עלי אבנים קטנות וחדות שפגעו בגופי ובלבי אנושות. אל הדממה העמוקה שמזמן ביננו שררה הן הצטרפו, הפצעים והדם בכל מקום נראו. אני מדברת, את חיי עימו חולקת, למרות השתיקות, למרות האבנים שהולכות וגדלות, הולכות ומצטברות. כואב לי מעצמי, כואב לי ממנו, כואב לי בכל גופי וליבי, עמוק בנשמתי. אחר כך זה התדרדר לסטירות ולמכות. מה שאמרתי אף פעם לא היה בסדר, תמיד לא במקום ורק בערך, התבשילים שבישלתי לו היו תמיד מתוקים מדי או מלוחים מדי, המנגינות שהנעמתי לו צרמו את אוזניו, והוא השתמש בידיו, בכוחו ובעוצמתו כדי להפגין את אי שביעות רצונו. ההתקפות שלו הפכו פראיות, אני מצאתי את עצמי מעולפת וחבולה מבעיטות. כמה פעמים ניסיתי לשאול את עצמי על מה ולמה, מה עשיתי, מה קרה לו, מה עובר על שנינו, אבל נותרתי במבוי סתום בלי תשובות. אתמול בלילה הבית היה עמוס אנשים, משפחה שלי, שלו וחברים. נשפך לי בקבוק בירה על הרצפה, נפל מהמגש והנוזל גאה. אני קפאתי, כולם סביבי פתאום נדמו. אני והוא וכולם ידענו מה עתיד להתרחש. הוא הסתכל עלי בלי מילים, ואני פסעתי לכיוון החדר השני בצעדים קטנים. כולם מקיפים אותי ואותו בדממה, יודעים שאני הולכת לחטוף את המנה הקבועה, אבל שותקים בשתיקה כפויה מעיקה. אני נכנסת לחדר, והוא אחרי, הדלת נסגרת... " למזלי, אני מהחלום מתעוררת, שוכבת במיטה בתוך עצמי מכורבלת, מחכה לסטירות ולבעיטות שלא מגיעות, מזיעה ומפוחדת. מה קורה כאן..? אני לעצמי חושבת, אני בכלל לא נשואה, מאיפה הדימוי הזה של האישה המוכה. מנסה לקשר לארועים אחרונים בחיים, לבדוק מהיכן בשינוי פנים עלו דברים למודעות החיצונית. פתאום אני מבינה. בתוכי קיימת התסמונת של ה"אישה המוכה", גם אם אני עוד רווקה. סך הכל חיפשתי פורום חם ואוהב, לשתף ולספר, לתמוך ולהעזר, לקבל וגם לתת, ונתקלתי בקצת אדישות, לפעמים שתיקה, קרה וגם קיבלתי מכה או סטירה, אולי בלי כוונה, אבל הביחד התדרדר בהדרגה, ונהייתי פגיעה. בשבוע האחרון הייתי כל כך צריכה עזרה מסיבה אוביקטיבית פשוטה, רק רציתי לדעת שמישהו מכם הסהרים מקשיב ושומע, מושיט יד ויודע, אבל הדלת נסגרה בחבטה, ואני חיכיתי למילה הטובה, וקיבלתי במקומה סטירה חזקה, שאותי לבכי דירדרה. ואתמול בלילה שוב חשבתי, למה אני נשארת באותו הפורום..? למה אני לא עוזבת..? מה גורם לנשים מוכות להישאר עם בעל מכה באותו בית נורא ומאמלל..? והנה התשובה, לפעמים הפחד להיות לבד חזק יותר מכל הבעיטות שחוטפים ביחד. לעיתים שווה לספוג את הרגעים הקשים רק בשביל המילים הטובות שצצות ולו לשניות ספורות וכל כך מחזקות. אחרי החלום כבר ידעתי, אני עוזבת והולכת, את הפורום ששימש בית נוטשת, עם הטוב ועם הרע. לאן..? אני עוד לא יודעת, אולי אני אחפש לעצמי בית אחר, עם לב אוהב, מחבק ומקבל ולא שופט, אולי בינתיים אנדוד קצת בין הבתים השונים ואחפש חיבוקים וקצת ניחומים ואולי סתם אשתוק לי עם עצמי ברחובות אפלים. למה שיתפתי אתכם..? בעיקר כי אני פוחדת להישאר לבדי. מרגישה שאיבדתי בית שאפשר היה לשתף בו, לחלוק בו, ולהעזר בו, וקצת ננטשתי בתקופה לא טובה שלי. הייתי חבולה ממכות החיים ופצועה מבעיטות הקשיים עוד קודם לכן, ועכשיו נוספו לכך כאבים שורפים. אבל סיבה נוספת היא שחשבתי שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל מיני מצבים בחיים, שונים ומשונים. כולנו יכולים להקלע מדי פעם לסיטואציה שתכניס אותנו למגננה של תסמונת ה"אשה המוכה" בלי קשר לחיי נישואין לפי הגדרה. לפעמים לוקח זמן עד שהדברים עולים למודעות, בינתיים אנחנו סובלים ודמעות ניגרות. בחיי נישואין זה קשה פתאום משפחה לפרק, אבל אולי במצבים אחרים זה יותר קל לנסות ללכת הלאה לבד או עם אנשים חדשים במקום לספוג את הרוע עם הדברים הטובים. אני עוד לא יודעת, עוד אין לי תשובה, כי אני רק מנסה, ויכול להיות שבכלל אני אחזור בסוף לבית שבו אני מרגישה בטוחה למרות המכה הצפויה, אבל אולי אתם יותר חזקים ואמיצים, יכולים לשבור את הכלים של המשחק שלכם לא מתאים, וללכת הלאה מהעבר פגועים, אבל אל העתיד נחושים. אני לוקחת פסק זמן לעשות חושבים, האם הרגעים הנדירים שמעלים חיוכים שווים את כל החתכים..? יש מצבים שכן, שהטוב מפצה על הרע ומשיגים פשרה מאוזנת ובריאה, אבל כשעוברים גבולות ברורים, גם לי יש קוים אדומים, אני קמה והולכת מבתים אפלים. אומרת תודה על כל הרגעים היפים והמרגשים, מבקשת סליחה עם באשמתי או בגללי התדרדרו הדברים, וממשיכה הלאה בדרכי עוד לא ברור באילו שבילים.
