לארפ הירושה
מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן- בעיות תכניות, אבל הינה סוף סוף ההתרשמויות שלי(הבטחתי לאושר לכתוב). אם כך אני אפתח בחלק מהתודות, או יותר נכון בקראות הערכה רמות לנדב, סתס ואריק שהתייצבו לצד אסנת (שמקבלת צלש נפרד אבל הייתה חייבת להיות שם בתור השה"ם) ואנוכי (אני לא יכול להודות לעצמי, נכון? או שמה...) על הבוקר בלוקיישן המשחק בכדי להקים לחיים אחד ממוקדי המשחק המושקעים ביותר שתראו מוקמים לרגל משחק של יום אחד. וזה כולל רחובות. באותה ההזדמנות תודה גם לאילן וטל שהגיעו אומנם יותר מאוחר אבל אזרו לנו מאד. וחס וחלילה לשכוח את אושר שבלעדיו כל המשחקים הירושלמיים לא היו יוצאים לאור. ועכשיו אחרי שנדב אריק ואושר תדרכו את השחקנים במשך שעות נעבור לאקשן * גונת'ר ישב באולם הכתר מוקף בנסיכים, שואף ממקתרתו ומדסקס עם אותו בחור נחמד ותמהוני אשר כינה את עצמו ברדס. הוא סיפר לו סיפור חדש ומלהיב על מסעו לצפון עם חברו הטוב (ולמי שלא הבין עדיין- בקבוק הליקר היקר שלו) ועל הרפתקאותיו בטירה שמצאו שם, רדופה ע"י רוח עם צמות. רעשים החלו להשמע מבחוץ ואפילו דרך קירותיו העווים של הארמון ניתן היה לשמוע את קולה של מוסטז' הפונדקאי (עוד חבר טוב של האוצר) קורא-"בוא בוא, הכנסו, שבו שבו...". זה סימם שאנשי הממלכה החלו להגיע לקראת ההכתרה הצפויה בערב. כן כן, עברו 10 שנים מאז נעלם המלך, והינה בא היום הגורלי- היום שבו יצתרך גונת'אר לבחור יורש לאמאון. בכל מקרה, הנסיכים כולם חוץ מנאלון עזבו את הארמון בכדי להתערבב בהמון. נאלון עצמו נראה להוט רק לחזור למעבדה שלו ולהמשיך למזוק נוזל מהביל אחד למשנהו. כך או כך היה דבר חשוב שהיה על האוצר לעשות כודם כל - לכנס את הבאים לעיר לאסיפה ולהורות עליהם לשמור על הנסיכים. הצורך הזה נבע מכך שדאליון?, אחד הנסיכים נרצח 4 ימים קודם לכן ע"י רוצח מסטורי והסכנה ריחפה גם מעל לשאר הנסיכים, ואף גונת'אר עצמו. לכן ללא דיכוי ציווה גונת'אר להכריז על האסיפה. חשוב לציין שהאוצר שלנו היה מבולל מעט- השנים הרבות שחי בעולם זה, הטבק והיין הפכוהו לאיף נגיד - גרוטסקי מאט. לכן דבריו בנאום נשמעו בערך כך-"טוב, שלום רב. יללאה יללאה, שבו כבר... מה רציתי...?" פה נאלץ דרק ללחוש דבר מה לעוזני האוצר "הא, כן כן. טוב, כפי שאתם יודעים, דאליון, נסיך המלוכה נרצח. זה לא טוב. אני חושב... נכון? או, יופי יופי.... כן, מה רציתי?" פה התערב דרק שוב "כמובן. אם כך זה אומר שגם השאר הנסיכים בסכנה. אז מה שאתם עושים עכשיו זה ככה. לא רגע, מה שתעשו עוד מעט, לא, אולי... דרק, דרק, בוא לפה... או, כן כן... אתם מעכשיו מגינים על הנסיכים- ברור? מה אתה עושה שם? תפסיק עם זה! זהו, לכו מכאן. קדימה, קדימה". בכל מקרה, המסר מובן. האנשים התפזרו לאט לאט ואחדים מהם אף באו לכרוע ברך ולהשבע שיגנו על הנסיכים עד טיפת הדם האחרונה. גונת'אר הקשיב בחוסר סובלנות ואז שלח אותם לדרכם. האולם התפנה. במצבו הפיסי גונת'אר לה הרבה ללכת ולכן הוא גילה על רצחו של גאלון עי שליח. הוא פרץ מהארמון בסערה- הוא כבר לא נראה כל כך גרוטסקי. גם צליעתו נעלמה, בעוד הוא מתרוצץ מסביב למסע ההלוויה, מנבה לגלות רמזים. אך במהרה גילה שזה חסר טעם והערפל שעפף אותו באופן תמידי חזר אליו. הוא חזר לארמון מבולבל מאד. המבקרים הבאים שהגיעו היו זוג אלפים שחורים. הם החלו למלמל לו משהוא בלתי ברור בקשר לרצח וכשלא היה אף אחד בסביבה שלף האלף הזכר פגיון ונעץ אותו בגבו של האוצר. האיש הזקן נשר לרצפה. הוא ראה אור רך מתקרב אליו כשפתאו צצו בינו לבין שלוש דמויות נשיות-" זה לא זמנך עדיין, גונת'אר" לחשו האלות "חזור אל החיים.". האלפים האפלים נראו מבולבלים מאד כשראו את האוצר, גלימתו מוכתמת דם, קם על רגליו. הוא כבר לא נראה מבולבל- הוא נראה כועס. שניהם הוקפאו במקומם ע"י כח כולשהוא. "למה עשיתם את זה?" רעם האוצר "תענו כשאני שואל!" "אתה ציווית לחסל את הכפר שלי" מלמלה הנקבה "זאת הייתה נקמה" "ולמה עשיתי את זה את יודעת?" "האשמת אותם בבגידה" "כנראה שהם בגדו, אם כך" "לא. הם ה...." "די, לא רוצה לשמוע עוד" גונת'אר נראה מהורהר. אז הרים את עינו, הם יקדו אש "פעם הייתי סלחן. אנני סלחן עוד" הכוח שהקפיא את האלפים הרפה, אך במקום הם נדלקו באש עזה. לאחר רגע קט לא נשאר מהם דבר. עיניו של גונת'אר הזדגגו שוב. "פרחחים" הוא מלמל, צולע חזרה אל כסו. לאחר שעדכן את דרק במאורה, מיהר הנסיך הצעיר, עדין המום מרצח 2 מאחיו, להצמיד שומר ראש לאוצר. השומר ראש, איל שמו, היה בחור חרוץ, ובין השאר לקח על עצמו גם לדאוג לבריאותו של האוצר. הדבר אומנם שמר על גונת'אר בטוח (איל ביצע את מלאכתו היטב) אך הגביל אותו מאד בחופש תנועתו. למען האמת, איל כמעט ולא נתן לו לצאת מאולם הכתר. כשלבסוף שיכנע את איל לצאת אל הפונדק, ראה שם איש מוזר אשר נראה מוכר מעט, ממלמל דברים בספה מוזרה שנשמעה כאלפית עתיקה. לבסוף אף שמע מילה שנשמע מוכר- אבו, צעוניה באלפית עתיקה. על כך גם החריז לנמצעים. בנתיים גם סיפרו לו הנסיכים כי קונור שיניידור חזר לעיר. לאחר מיזמוז מה נערך משפט לבוגד, שהיה חשוד גם ברצח הנסיכים. ואז החל הבלגאן- העד הראשון, קוסם אלמוני, עלה על דוכן העדים ואז החריז על בגידתו של קונור וקרא לנאמנים לשלוף נשקם. קרב התפתח באולם. גונת'אר המבולבל בהה במתרחש זמן מה ואז הסתער לקרב, רגלו שוב נרפאה דרך פלא, מטיל קסמים על ימין ועל שמאל. דוך דקות אחדות שכח הקרב, והתפתח מרדף אחר אחרוני הבוגדים. קונור נהרג. גם ברדס, שהתגלה כפושע תחכן. בעודו נח מחוץ לעיר, לאחר ונהרגו כל הבוגדים, פגש גונת'אר בצעוניה שביקשה להתלוות אליו לעיר. כך עשו, וכשהגעיו לפונדק, נתקפה הצועניה צחוק רם. "את האיש הזה קישפתי לפני זמן רב" היא אמרה, מצביע על אותו איש מוזר אשר דיבר אלפית עתיקה ושהאנשים מסביב כינוהו עמי. היא רקחה שיקוי במהירות ונתנה לעמי לשתות. בעוד משתנים פניו של האיש, גם פניו של גונת'אר שינו הבאה- "הרי זהוא המלך" צעק הוא. השמחה היתה רבה, גם מחזרתו של המלך, גם מהרג הצוניעה. המלך, לאחר שהתאבל על מות שניים מבניו, חזר לשלטון. כננראה שלא תהיה הכתרה אחרי הכל...* אני מניח שהשמתתי פרטים, אולי אפילו חשובים, אבל השעה מאוחרת מאד וכבר עבר שבוע כמעט מאז המשחק, אז אני מקווה שתסלחו לי. זה המקום לעוד תודות; כודם כל לאוסנת שכתבה את המשחק והרימה אותו. ח"ח וי"י לצועניה. לנאפ"סים: נדב- דרק שופע החן שעזר לי פעמים כה רבות למצוא את הצפון... (שם, אולי שם) אילן- הנסיך הבכור (שכחתי את השם) שופע הכח סתס- ששיחק גם את נאלון גם את קונור וגם צועני ונשחט באחזריות בכל אחד מהתפקידים. טל- אדון מוסטאז', הפונדקאי העליז שעשה לחצי מהשחקנים את הלארפ אריק- ברדס (או שמה היה השם בן-נבלה), ראש גילדת הגנבים, סוחר סמים (הכל חוקי חברה, לא לדאוג), מורד בבית המלוכה ומה לא. אנוכי- גונת'אר, האוצר הסנילי בעל המבטא הערקי וכמובן כמובן אושר- הלא הוא עמי או בשמו האחר אומאון המלך. ותודה לכל השחקנים, במיוחד לדניאל שנשחק משעמום בעודו שומר על ראשי. כל מה שנכתב כאן הוא מנקודת מבטי בלבד ולא מתיימר ליות אובייקטיבי, אז יללאה חברה- להשלים את הסיפור
ואושר... בוגדת? אני? תמיד.