לא אימא, אבל זה נראה לי המקום

[place me here]

לא אימא, אבל זה נראה לי המקום

שלום, אני חברה לחייל שמשרת כבר כמעט חצי שנה בצבא.. אני יודעת שפה זה "הורים לחיילים" אבל אני מודעת לעובדה שיש פה גם כמה מתגייסים וחיילים סדירים... אבל האמת שהבעיה שלי היא מתחת לקטגוריית "דאגות" וזה נראה לי משו שהורים יכולים להעיד עליו ואולי לעזור.. ככה- החבר עכשיו בנווה דקלים... אני יודעת שהוא לא מפנה אנשים בעצמו (הוא חובש) אבל העובדה שהוא שם ורואה את הטראומה הזאת ממש מדאיגה אותי.. הם נמצאים שם כבר יומיים, ובשיחות הקצרות שלנו הוא משדר "עסקים כגיל" אבל לי הוא נשמע לא מי-יודע-מה וגם ממש "מרוחק"... בקיצור אני דואגת לגמרי. לפעמים כמעט היסטרית. דבר ראשון- איך להרגע? נרגעים מתישו?

דבר שני- מה להגיד לו כדי שיתעודד? מה אני יכולה הגיד לו?!אני הולכת לים ומבלה עם חברות והוא שם כל היום...אני מרגישה שנגמרות לי המילים.... ואי רכישהרעשאילי כלום מעודד הגי, ככמו שאני מכירה אותו הדברים מחלחלים עמוק פנימה.. (טיפוס רך מבפנים, קשה מבחוץ). אני כבר במצב מיואש לחלוטין....

יש למישהו עצות בשבילי? בשכת הגיל שלי שאלות כאלה מתקבלות בתמיהה... תודה מראש....

 

[place me here]

*תיקון קל-

"ואי רכישהרעשאילי כלום מעודד הגי" אני מרגישה ממש רע שאין לי כלום מעודד להגיד.... -המקלדת לא משו.

 

[oshiko]

שלום וברוכה הבאה

קודם כל את יכולה להרגיש בנוח - יש כאן קבוצה לא קטנה של חברות לחיילים, שמצאו את הפורום הזה מתאים להן, מפני שמסתבר שיש להן הרבה מה לחלוק עם ההורים - דאגה, ייעוץ ואמפתיה. אני לא פסיכולוג גדול, אבל יש עלי כמה גרמים של ניסיון חיים, כמו לכל ההורים בפורום הזה. והניסיון הזה לימד אותי שמול טראומה או משבר של מישהו אחר, תנחומים פשטניים לא ממש עוזרים (לא נורא, יש צרות גדולות יותר, תסתכל גם על הצד החיובי, וכו'). מי שנמצא במצבים האלה מחפש קודם כל את ההכרה והאמפתיה המגיעות לו. לכן הקשבה, הזדהות, חמלה והתחשבות יעבדו יותר טוב מהנסיונות המלאכותיים לנחם. תני לו לספר, להוציא, תזדהי עם הטראומה. זה מזכיר קטע קצר שהייתי מקריא לילדים שלי כשהיו קטנים: "למה אתה בוכה? אתה רוצה לאכול?" " לא!!" "אתה רוצה לשתות?" " לא!!" " אתה רוצה לשחק?" " לא!!" " אז מה אתה רוצה?" " אני רוצה לבכות!!". זו עצתי הפרטית בהחלט והבלתי מקצועית, ייתכן שהאחרים יחלקו עלי.

 

[place me here]

עצה טובה../images/Emo13.gif

הבחור הוא לא דברן גדול, ואני בספק רב אם הוא אכן יגיד מה עובר עליו,ובספק גדול עוד יותר אם יודה שקשה לו... ככה שהנה הלכו הדיבורים על הטראומה, לפחות בטלפון.. נחכה (טפו טפו טפו

) שיגיע

- אז יהיה יותר קל. התגובה שלך עזרה לי מאוד

 

[סמדר בנ]

ובכל זאת מחשבה מעודדת

זה עוד מעט נגמר - זה קשה, זה ללא ספק טראומטי אבל לפחות לגבי החבר שלך זה קצר מועד. את נוה דקלים עצמה כבר סיימו לפנות עד כמה שהבנתי. אני משערת שבהתלחלה הוא יסחוב איתו את התחושות הקשות מהפינוי ועם הזמן זה יתפוגג. זה שאת שם בשבילו, זה ללא ספק יעזור לו מאוד.

 

[treeman]

הדאגה מובנת אבל מיותרת.

אבקש להעיד שעברתי את מלחמת יום כיפור כבחור בן 18 ,חוויתי מצבים הרבה הרבה יותר קשים, והמשכתי בחיים נורמליים . נכון שהיתה גם בשוליים תופעה של הלומי קרב, אבל,מצד שני, אין שום דימיון לפינוי בנווה דקלים. בקיצור, מי שבריא בנפשו לא יפגע, ובמיוחד כשכל האירוע היה קצר ומהיר יחסית, וכבר כנראה נמצא אחרינו.איך השיר?עברנו את פרעה נעבור גם את זה.