אחת מהרחוב
New member
לא אירוטי ובלי סוף נורמלי
"לא אמרו לך שלא כל דבר לוקחים כמובן מאליו? לא אמרו?" היא צעקה לעברי, לא עניתי, לא היה לי מה להגיד...היא צדקה במובן מסויים אני באמת לא הייתי בסדר פה, אני דפוקה פגעתי בה בלי לשים לב אפילו אני רק אולי יכולה להגיד שאני מצטערת ושזה לא יקרה שוב אבל בשביל מה? הרי נולדתי כדי לפגוע באנשים, לפגוע באנשים שבאמת אוהבים אותי. אני רוצה לצעוק לה 'סליחה, לא התכוונתי' אבל מה כל זה יעזור אחרי כל הסלט הזה שאירגנתי לעצמי בצורה כ"כ יפה. "נו...אין לך מה להגיד? דברי! אל תשתקי ככה!" היא מסתכלת לעברי במבט מלא עצבים "אני יכולה להגיד שאני מצטערת אבל זה לא יעזור לך...אני יודעת את זה" אמרתי כשמבטי בריצפה. קמתי,הלכתי לחדר פתחתי את הארון הוצאתי ממנו מזוודה גדולה והתחלתי לרוקן לתוכה את הצד שלי בארון ולמיין בזריזות את הבגדים. "מה את עושה?" לא עניתי... היא אחזה בכתף השמאלי שלי ניסתה לסובב אותי אליה ושאלה שוב "מה את עושה? תגידי לי מה את עושה?" היה בקולה מן לחץ כזה, היא שאלה שאלה רטורית, ראיתי בברור שהיא יודעת את התשובה, אולי היא רצתה לשמוע את זה ממני אז אמרתי לה "אני רק פוגעת בך, מקומי לא איתך, את טובה מידיי בשבילי...תני לי לסיים לארוז וללכת" היא עמדה במקומה לא זזה כמו איזה סימן שאלה שנוטה ליפול "למה את עושה לי את זה? למה?" היא הסתכלה עליי כשאני שמה לב שהיא מנסה לעצור את הדמעות שבגרונה. רציתי לחבק אותה לנשק אותה בלחי ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר אבל ידעתי שזה המעשה שהכי לא נכון לעשות ברגעים כאלו. המשכתי לא מתייחסת לדבריה לארוז, היא אמרה לי לעצור ולקחה את זרועי משכה אותי והושיבה אותי על המיטה, היא עמדה מולי ואמרה "עכשיו! תגידי לי עכשיו! בלי להתחמק! תגידי! נו...אני רוצה לשמוע" "מה? מה את רוצה שאני אגיד לך?" "למה? למה עשית לי את זה? מה אני עשיתי לך?" "את לא מבינה שככה אני? ככה זה, אי אפשר לשנות את זה! אני לא יכולה להמשיך ןלפגוע בך לכן אני הולכת ואני רוצה שתיתני לי ללכת, אני הכאבתי לך, אני יודעת, אבל גם גם לי כואב לגלות שכל פעם מחדש אני מפשלת ודופקת דברים, זה לא בכוונה...אני הולכת...ביי" הרמתי את המיזוודה שהייתה יותר כבדה ממה שחשבתי ופניתי ללכת... "חכי!" היא קפצה "מה?" אמרתי באדישות כדי לדכא את הצורך לבכות... "אני באמת אוהבת אותך....אני רק לא מבינה למה..." אמרתי לה שאני צריכה זמן כדי להסביר לעצמי דברים ושאני אבין את עצמי טוב יותר אני מבטיחה להסביר לה הכל כי עכשיו אני לא יודעת כלום, בעיקר לא מה אני רוצה מעצמי או ממנה... פתחתי את הדלת אמרתי ביי והלכתי... נכנסתי למכונית התיישבתי הסתכלתי שניות ארוכות על השמשה הקידמית קפצתי את אגרופיי ודפקתי אותם בהגה אחת אחרי השנייה מספר פעמים, תפסתי את ההגה בידיי נשענתי עליו עם ראשי והתחלתי לבכות בחוסר אונים...
"לא אמרו לך שלא כל דבר לוקחים כמובן מאליו? לא אמרו?" היא צעקה לעברי, לא עניתי, לא היה לי מה להגיד...היא צדקה במובן מסויים אני באמת לא הייתי בסדר פה, אני דפוקה פגעתי בה בלי לשים לב אפילו אני רק אולי יכולה להגיד שאני מצטערת ושזה לא יקרה שוב אבל בשביל מה? הרי נולדתי כדי לפגוע באנשים, לפגוע באנשים שבאמת אוהבים אותי. אני רוצה לצעוק לה 'סליחה, לא התכוונתי' אבל מה כל זה יעזור אחרי כל הסלט הזה שאירגנתי לעצמי בצורה כ"כ יפה. "נו...אין לך מה להגיד? דברי! אל תשתקי ככה!" היא מסתכלת לעברי במבט מלא עצבים "אני יכולה להגיד שאני מצטערת אבל זה לא יעזור לך...אני יודעת את זה" אמרתי כשמבטי בריצפה. קמתי,הלכתי לחדר פתחתי את הארון הוצאתי ממנו מזוודה גדולה והתחלתי לרוקן לתוכה את הצד שלי בארון ולמיין בזריזות את הבגדים. "מה את עושה?" לא עניתי... היא אחזה בכתף השמאלי שלי ניסתה לסובב אותי אליה ושאלה שוב "מה את עושה? תגידי לי מה את עושה?" היה בקולה מן לחץ כזה, היא שאלה שאלה רטורית, ראיתי בברור שהיא יודעת את התשובה, אולי היא רצתה לשמוע את זה ממני אז אמרתי לה "אני רק פוגעת בך, מקומי לא איתך, את טובה מידיי בשבילי...תני לי לסיים לארוז וללכת" היא עמדה במקומה לא זזה כמו איזה סימן שאלה שנוטה ליפול "למה את עושה לי את זה? למה?" היא הסתכלה עליי כשאני שמה לב שהיא מנסה לעצור את הדמעות שבגרונה. רציתי לחבק אותה לנשק אותה בלחי ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר אבל ידעתי שזה המעשה שהכי לא נכון לעשות ברגעים כאלו. המשכתי לא מתייחסת לדבריה לארוז, היא אמרה לי לעצור ולקחה את זרועי משכה אותי והושיבה אותי על המיטה, היא עמדה מולי ואמרה "עכשיו! תגידי לי עכשיו! בלי להתחמק! תגידי! נו...אני רוצה לשמוע" "מה? מה את רוצה שאני אגיד לך?" "למה? למה עשית לי את זה? מה אני עשיתי לך?" "את לא מבינה שככה אני? ככה זה, אי אפשר לשנות את זה! אני לא יכולה להמשיך ןלפגוע בך לכן אני הולכת ואני רוצה שתיתני לי ללכת, אני הכאבתי לך, אני יודעת, אבל גם גם לי כואב לגלות שכל פעם מחדש אני מפשלת ודופקת דברים, זה לא בכוונה...אני הולכת...ביי" הרמתי את המיזוודה שהייתה יותר כבדה ממה שחשבתי ופניתי ללכת... "חכי!" היא קפצה "מה?" אמרתי באדישות כדי לדכא את הצורך לבכות... "אני באמת אוהבת אותך....אני רק לא מבינה למה..." אמרתי לה שאני צריכה זמן כדי להסביר לעצמי דברים ושאני אבין את עצמי טוב יותר אני מבטיחה להסביר לה הכל כי עכשיו אני לא יודעת כלום, בעיקר לא מה אני רוצה מעצמי או ממנה... פתחתי את הדלת אמרתי ביי והלכתי... נכנסתי למכונית התיישבתי הסתכלתי שניות ארוכות על השמשה הקידמית קפצתי את אגרופיי ודפקתי אותם בהגה אחת אחרי השנייה מספר פעמים, תפסתי את ההגה בידיי נשענתי עליו עם ראשי והתחלתי לבכות בחוסר אונים...