לא אכפת לי.

[Charmed Gal]

לא אכפת לי.

אני נע בין תחושה של חוסר אכפתיות לתחושה של רק לרצות להיות שוב ביחד וזה נהיה בלתי נסבל ואפשרי יותר. ואני באמת מאבד את השפיות כבר. אני עושה דברים מפגרים ואימפולסיביים שאני באמת באמת לא רוצה או אמור לעשות ואני מטומטם שאני עושה אותם, אבל אני כבר פשוט... לא אכפת לי מכלום, לא יודע מה לעשות עם עצמי, לא אכפת לי מהחיים. לא בכוונה של ללכת ולהתאבד, אלא בכוונה של פשוט... לא אכפת לי. אני בצבא. יצאתי מהקרבי לג'ובניק. טירונות 02, 3 שבועות נותרו, דיי קל, יש מפקדות ולא מפקדים אז הן יותר הומניות, תכלס לא קשה מידי אבל... מגעיל לי שם. לא אוהב את החברה, מדבר רק עם כמה והשאר קקות, אני מרגיש שוב כמו בתיכון כי מצד אחד לא אכפת לי מהחיים אבל כשאני שם בצבא אכפת לי רק מלעמוד בזמנים ולא להענש. יוצא שאני קורא את הזמנים, אני צועק ההקשב, אני מכין את המצבות ואני אשכרה מבצע את המשימה הנוכחית הכי טוב והכי משקיע. כולם תמיד מאחרים, לא עוזרים לי, שמים לי רגל כשאני סופר אותם, צוחקים וקוראים לי "מ.ש" = מפקד שעון, שען, הומו, שמומו, אידיוט וכו'... כן, יש את הכמה שעוזרים ויש כמה נחמדים, כמובן, אבל אני לא באמת יכול לספר ולדבר עם האנשים האלה על מה שעובר עלי בחיים. אז נכון, יש ב-02 הפסקות שזו פשוט בדיחה, הפסקת צהריים שעה וחצי שזה יותר משעת ט"ש, אז אני מנצל כל שניה לדבר עם החברים וכשאני יכול אני רואה את עופר ויושב איתו לשיחה אפילו אם קצרה וזה מעודד אבל... זה לא מספיק. אין לי כוח לזה. ובגלל זה אני רוצה שמישהו בצה"ל יחתום לי שאני מקבל תפקיד יומי קל"ב או שאני לא עובר את הטירונות הזו. כי אין לי כוח לזה. וכל השבוע, אני רק מחכה כדי לצאת ולראות את האנשים שהכי בילבלו לי את החיים וגרמו לי לשיברון לב ורגשות החמצה וכו'. למה? לא יודע, מזוכיזם. וצורך בקשר. יש לי חברים, אנשים, זה לא משנה... זה לא אותו דבר. וההורים מעצבנים אותי. אתמול בלילה ב-12 הם כן החליטו פתאום לתת לי אוטו וגם אפילו להתרחק איתו קצת מחיפה, ככה פתאום,א בל זה לא משנה. כי היחסים שלי איתם לא יסתדרו לעולם. אני לא מסוגל לדבר איתם, לחלוק איתם ולהגיע איתם להסכמה לגבי שום דבר. אז אין משפחה, אין אהבה, רק חברים... ואני אוהב אתכם, אותם, באמת, אבל, שוב, זה לא אותו דבר. גם כשאני איתם אני עדיין רק רוצה להיות עם... וזה דבילי, וכן, שאני איתם אני כן נהנה וצוחק, אבל זה רגעי וזה לא בא על חשבון המחשבות ההן. ובצבא לא יבינו. ספרתי להם קצת, דברתי, משתדלים להתחשב, אבל יש גבול לכמה שאפשר או בכלל נראה להם הגיוני... מבחינתם מה זה שיברון לב? אוי אוי, ביג דיל, כולם עוברים את זה, אתה עכשיו בצבא. אבל הם לא יודעים שאני עסוק בזה 24/7 בכלל ולא בצבא. והן חושבות שהצבא קשה לי בגלל הצבא ולא. קשה לי כי אני רוצה לחזור לחיים לנסות לפחות להתמודד עם זה. ואני לא מרגיש כאב פיזי. וזה מתסכל גם כן. ולא אכפת לי מכלום. לא ממה אני אוכל, לא כבר מאיף שאני נראה ושמנתי ואני איכס, אבל לא אכפת לי מספיק כדי לעשות משו עם זה, אני לא ישן יותר מידי, אני לא אוכל ממש טוב אלא סתם ג'אנק, כשאני לא רעב, כשאני סתם בדיכאון, או שלפעמים אני לא אוכל איזה 24 שעות... כלום כבר לא כיף. לא מתרכז בכלום. עושה דברים מפגרים. משגע את החברים. רק רוצה להיות שוב יחד למרות שזה לעולם לא יקרה. אבל ההערות, המשפטים, המשחקים, הלנתק קשר, להיות בקשר, ידידים, הערות, הערות שנותנות לי תקווה למרות שאני יודע שאין... די. רוצה ללכת לישון ולא לקום. לפחות לשנה-שנתיים ככה. אבל איך אפשר? יש צבא. אוף.

 

[A N I g M A]

חמוד,

אני לא יכולה להגיד שאני מזדהה עם העניין הזה של הטירונות, כי שלי הייתה יותר קלה ויותר קצרה. אבל בכל אופן, תחשוב שזה עדיף מלעבור טירונות קרבית. סתם בשביל להיות טיפה יותר אופטימי. וכן, חלק מטירונות זה לעמוד בזמנים ולתת שיטרטרו אותך, אבל הכי חשוב לזכור שהכל זה משחק. אז מה אם המפקדת הזאת צועקת עליך. היא גדולה ממך אולי בשנה, אם לא פחות. היא רק משחקת את התפקיד שלה, ואתה משחק את התפקיד שלך. כשתהיה בסדיר תצעק על מי שאתה רוצה אין מה לעשות עם זה שבצבא יש אנשים זונות, בעיקר טירונים שלא אכפת להם שמנסים לעשות משהו בשבילם, כמו חברי המחלקה הסתומים שלך. תמיד יהיו אלה שיקלקלו, כי בא להם להמשיך לעמוד בח' עוד שעה. אני מבינה שקשה לך, אבל אתה תהיה חייב לבלוע את זה ולהמשיך שלושה שבועות, כי אין לך ברירה אחרת;[ מי יודע, אולי יהיה טוויסט נחמד והם יבינו שהמצבה הזאת לטובתם. חוץ מזה, אתה לא יכול לבקש שיבטיחו לך להיות קל"ב. אל תלך ראש בראש עם הצבא, כי זה אף פעם לא מצליח. אני חושבת שלא יזיק לך לראות קב"ן, ולהגיד לו מה אתה מרגיש. כדאי שתציין שאתה לא בדיוק אוכל, בצורה נורמלית לפחות. אל תזיק לעצמך, כי שוב - זה בסה"כ שלושה שבועות. אני יודעת שבמצבי אין לי זכות להגיד לך שזה "רק" שלושה שבועות, אבל זה יעבור, וזה יגמר ואתה תעזוב את זה. ואם לא קב"ן - אז מש"קית ת"ש. כי הן תמיד נחמדות (איך אני מחמיאה לעצמי

), וגם אם הן לא יכולות לעזור באופן מעשי - תמיד נחמד שיש מישהו שיקשיב לך. אם תיגע להן בלב הן ילחמו בשביל לעזור לך, אפילו אם זה לא קשור לת"ש. בהצלחה

 

[סירופ מייפל מקולקל]

../images/Emo45.gif

גל, זה אמנם נראה הכי רחוק והכי הרבה שיש, אבל הסדיר כ"כ שונה מהטירונות. אל תבוא בגישה שאם לא יתנו לך קלב, לא תסיים טירונות, כי אז פשוט תהיה בטירונות במשך כל השירות שלך. לא תוכל להתחיל את הסדיר בלי לסיים טירונות, ובסופו של דבר אתה תסיים אותה. אל תתייחס לאנשים בטירונות, הם זבלים אחד אחד [רואים למה לא רציתי לפקד בטירונות 02?

], אבל עוד שלושה שבועות [ושלושה שבועות זה כלום!] אתה לא תראה אותם יותר! שיגידו מה שיגידו, מה שחשוב לך כרגע זה לסיים את הטירונות ולהתחיל כבר את הסדיר. ויהיה טוב, אתה תראה.

 

[resputin]

גל,

אומרים תמיד שבגיוס אתה מקבל שוק אמיתי כי בגיוס אתה נחשף בפעם הראשונה, בצורה מלאה, לעובדה שיש אנשים שונים ממך. לא מדבר על מוצא או על סביבת מגורים, אלא שונים ממך בהשכלה, בהווי, בהבנה, בכל דבר. - וכן, בגיוסים כלל צה"ליים בדר"כ יש לא מעט "אוצרות" שגורמות לך להבין מה זה "צבא העם". זה אולי נשמע נורא מתנשא, אבל ככה זה וגם לי היה די קשה בטירונות עם העובדה הזו, אבל השתדלתי פשוט להשאר בקבוצה שלי, עם האנשים שהתחברתי אליהם ולא להתייחס ממש ליתר. בשביל שלושה שבועות או חודש שווה לריב עם אנשים? לא. שאר ההודעה שלך מעט צרם לי, אבל אלו באמת לא דברים שמטפלים בהם בבט"ר; לא מש"קיות ת"ש, לא קב"ן וגם מיותר להתחיל לדבר עם המפקדות בשביל להזיז דברים, כי זה במילא לא יזוז בשלושה שבועות, אז עדיף לעשות את הכל בבסיס הקבוע שלך. סדיר הוא כ"כ שונה מהווי של טירונות וקורסים, פשוט צריכים לזכור כל הזמן שזה באמת משחק. נכון, יש המון אטימות בצבא, אבל לא כולם אימבצילים, חלקם משחקים אותה קשוחים כי.. זה התפקיד שלהם פשוט. מה שהצבא כן יכול לתרום לך זה להכיר אנשים חדשים, סביבה חדשה ולהקים לעצמך מרקם חדש של חברים. אפילו למצוא שם קשר חדש. אם לא כל אלה, תמיד יש את האופציה (כשתגיע לבסיס הקבוע שלך) לקבור את עצמך בעבודה עד שהתחושה המעיקה תעבור לך (ואני מדבר מניסיון). צבא יכול לתרום לך המון מהבחינה הסוציאלית כי האופציה להרחיב את מעגל החברים שלך שוות ערך לפחות לאינטרנט, מבחינת מיקום האנשים, הנושאים המשותפים והדעות המשותפות. רק דבר אחר - וזכור זאת טוב טוב, אל תנסה ללכת ראש בראש עם הצבא, כי לרוב תפסיד. יש כלמיני דרכים להשיג את מה שאתה רוצה, אבל הדרך המהירה ביותר (שהיא לרוב כלל לא מהירה) היא לריב ולעשות בעיות ואחרי קצת ריתוקים או כלא, עם תוספת קב"ן ות"ש בצד אולי יוצא משהו - וחבל. פשוט תן לצבא לזרום איתך, מי יודע, אולי תפקיד סגור רק יעשה לך סדר בראש.

 

[פרובוקטור]

../images/Emo45.gif

*כפיים*

 

[Charmed Gal]

תודה לכם.

ואל תדאגו, אני לא מנסה ללכת ראש בראש ואין לי כוונה לא לעבור את הטירונות או להפסיק להיות החייל המצטיין שאני עכשיו. לא יודע, נראה לי שאולי ההודעה יצאה יותר מידי מרוכזת בצבא. כי רוב הסיכויים דווקא שכן אקבל תפקיד יומי עם פרופיל 45, שרשום שראיתי כבר שני קב"נים ומחר שלישי וגם בקשתי מהקצין מיון. הביה המרכזית האמיתית שלי זה שהלב שלי לא מצליח להחלים ואני לא נותן לו. אני לא רוצה להמשיך הלאה. אני נלחם בזה, אני עדיין רוצה להחזיר את מה שהיה למרות שאני יודע בידיעה שלמה ומלאה שזה לא הולך לקרות שוב. אין צ'אנס לחזרה או משהו. ואני לא יכול להרפות. ורק כשאני בבית, עם חברים, רואה קרצת באפי או מכושפות וזה, אני מצליח לא לחשוב על זה. ובצבא, אני כן חושב על זה גם כשמעיסקים אותי כל היום. אז בגלל זה חשוב לי לעבור את הטירונות ולחזור לחיים שלי ולהיות בתפקיד יומי בטווח של בין חיפה לתל אביב. נקווה לטוב. אשמור אתכם מעודכנים.

 

[ToryMaster]

זמן, זה הכל זמן

אהוב שלי, אני פה, אתה יודע שאני פה, אולי אוכל לעזור