ובהודעה
זה היה מוזר להסתובב עם שומרי ראש בכל מקום. הוא לא היה בטוח אם הם היו אמורים להגן עליו מפני קטניס, או על שאר העולם מפניו. כל האנשים שנכחו בחדר האוכל נעצו בו מבטים כשנכנס. הוא היה מודע לכל העיניים שבחנו אותו, לאזיקים שהגבילו את ידיו ולתחושה שהחדר היה גדול מדי עבורו, שהוא היה צריך לחזור הביתה, למקום אליו הוא שייך. ד"ר אורליוס אמר לו להתרכז במשימה אחת בכל פעם, ופיטה חשב שזאת שיטת עבודה יעילה למדי. להיכנס לחדר האוכל – בוצע. לא לברוח משם באימה – בוצע. לקחת אוכל – בוצע. למצוא מקום ישיבה. לא היו יותר מדי אפשרויות. הוא הרגיש אבוד בים האנשים הלבושים באותו אפור זהה, עד שהבחין בחיוך של ג'ואנה אי שם בזווית מבטו. דלי, פיניק, אנני, גייל, והיא. ידיו רעדו קלות כשהבחין בה. הוא ראה את המים רוטטים בתוך הכוס, מאיימים להישפך. בדיוק כפי שהרגיש באותו הרגע. עם זאת, הוא לא יכול להישאר נטוע באמצע הרחבה לעוד הרבה זמן. “זה תרגול טוב,” הוא אמר לעצמו בקול. אחד מהשומרים הסתכל עליו במבט תוהה ופיטה החל לצעוד לעבר השולחן. זה הרגיש כמו מסע אינסופי. הוא עמד מאחורי הכיסא הריק והסתכל עליה במבט חלול. היא צחקה, וזה נראה לו מאוד מוזר. ככל שהיה יכול לזכור, הצחוק שלה אף פעם לא נראה אמיתי. יותר כמו כלב שחושף שיניים לפני שהוא עומד לנשוך. חיוך נוצץ, חד ומבשר רעות, תמיד מלאכותי, מוכנה לתקוף ברגע המתאים, לנקז את הדם - “מה הקטע של הצמידים?” קולה של ג'ואנה קטע את מחשבותיו. בבת אחת הוא צנח בחזרה אל המציאות, או מה שנראה כמו המציאות באותו הרגע. “הם לא סומכים עליי. אני אפילו לא יכול לשבת פה בלי האישור שלכם.” “בטח שהוא יכול לשבת כאן,” אמרה ג'ואנה וטפחה על הכיסא לידה. פיטה התיישב בחשש מסוים, מבטו נעול על קטניס, כאילו שבכל רגע היא עלולה לטפס על השולחן ולתקוף אותו. הוא איבד עניין בשיחה די במהירות, ושקע במחשבות, מחזיק את הסכין והמזלג כאילו היו כלי נשק, מוכנים למגננה. ג'ואנה הבינה אותו. גם היא שנאה את קטניס, ושניהם שמעו את הצרחות אחת של השני מעבר לקירות החדרים הלבנים של הקפיטול. אבל נראה שמשהו אצלה השתבש, כי עכשיו הן ישבו ביחד כאילו לא קרה שום דבר. קטניס עבדה גם עליה – האדם היחיד חוץ ממנו שידע. או שאולי רק הוא לא היה בסדר? פרנואיד מעונה, שקוע באשליות- “-פיטה הכין את עוגת החתונה שלכם.” “תודה, פיטה, זה היה יפהפה.” יפהפה. כן, העוגה הייתה הדבר היפה הראשון שיצא לו להכין מזה זמן רב. הם לא נתנו לו לצייר יותר מאז, והכל כל כך אפרורי שם. פיטה הקשיב רק בחצי אוזן ודיבר רק בחצי פה. הוא הרגיש כאילו משהו ממנו נשאר עדיין בקפיטול, מחכה לו. שפיות דעתו הוטלה בספק על ידי כל פאנם, אבל פיטה ידע (בערך) מה נכון ומה לא. כשקטניס קמה לבסוף ועזבה, לרגע אחד הוא הרגיש הקלה. הוא התרווח בכיסאו והאזיקים זזו מעט, סיפקו לו אשליה של חופש. שנייה אחת לאחר מכן הוא הרגיש חנוק. כאילו היא לקחה איתה את כל האוויר כשעזבה. הוא בהה בשולחן, מחפש פתרון בציפוי העץ המבריק. הם החליפו אותך בגרסת המוטציה המרושעת של עצמך. ג'ואנה אמרה את זה, והמילים ננעצו בחזהו כמו גרזן. אם זה בא ממנה, יכול להיות שזה נכון? הרי אף אחד לא חשב שהיא משוגעת. יכול להיות שפיטה היה המוטציה, ולא קטניס? הוא ניסה להיזכר, כדי לבדוק, אולי- אבל הזכרונות היו כל כך מחרידים ובוהקים מבעד לחשכה שהוא- “פיטה,” קולה הרך של דלי נשמע בשולי תודעתו. “היית קצת נוקשה איתה.” הוא התנער, מצמץ ארוכות, ואז נעץ את מבטו בדלי. “נוקשה איתה?” הוא פלט צחוק קצר. “זה לא היה על קצה המזלג. את לא יודעת איך זה, דלי.” “אתה יכול לספר לי.” “כל כך הרבה דברים קורים אצלי בראש במקביל. אני לא יכול להאמין לה, אבל אני חייב, ואני לא יודע אם אני רוצה. זה נשמע הגיוני?” היא הנידה בראשה לשלילה. “איך אני יכול להיות נחמד?” הוא שאל ביאוש, מסתכל על ידיו. האזיקים היוו עבורו תזכורת מתמדת, ועיניהם של שומרי הראש ניקבו חורים בגבו. כן, הם בהחלט לא שמרו עליו מפני קטניס. כל שאר העולם האמין לה. אולי גם הוא היה צריך. אבל למה? היא מרושעת. “אתה לא זוכר את כל הימים האלו בבית הספר כשהיינו יושבים אחר הצהריים והיית מספר לי עליה במשך שעות? על היום הגשום ההוא עם הלחם? אסור לך לשכוח את זה, פיטה.” “הילדה עם הלחם?” הוא שאל במרירות, מדגיש כל מילה. “לא ידעתי אז. לא ידעתי שהיא רוצה להרוג את כל מי שאהבתי. המשפחה שלי... זה הכל בגללה. היא רק ניסתה לגרום לי לחבב אותה כדי שיהיה לה קל יותר לתקוף. שום דבר שהיא אומרת הוא לא אמיתי, את לא מבינה? אני היחיד שיכול לראות את זה?” דלי נסוגה אחורה באיטיות. “יש דברים שרק אתה רואה. הרבה ממה שאתה חושב בכלל לא קיים. אתה צריך למצוא בעצמך את הכוח להתגבר על מה שאתה חושב ולראות את המציאות כמו שהיא. אתה רק הורס את החיים של עצמך ושל כל מי שסביבך.” קולה הפך לצווחה דקה שבלטה במיוחד על רקע הדממה שהשתררה בחדר האוכל. “מה שאתה רואה מולך הוא אמיתי. החדר הזה, אני, וגם קטניס. היא אמיתית, נחמדה, חברותית ואכפת לה ממך. היא לא הונדסה על ידי הקפיטול והיא לא מרושעת.” לא היה כעס בקולה של דלי אלא רק דאגה. פיטה השעין את ראשו בין כפות ידיו בייאוש. הכל נראה לו אפרורי פתאום, השקט וקולה של דלי התחלפו בזמזומים מייאשים. “מה אני אמור לעשות?” הוא שאל בשקט. “אתה אמור לבטוח בנו, ולראות-“ היא חשבה שהוא מדבר אליה. האפשרות הזו הייתה הגיונית יותר מהמציאות. “-אני כבר לא יודע אם כל העולם מנסה לעבוד עליי, או שזה אמיתי. הם משתפים איתה פעולה, או שהם באמת לא יודעים? למה אני כבר לא יכול להבדיל?” “הם לא יודעים,” הוא אמר. “היא שקרנית טובה. גם אתה לא ידעת עד שלא אמרו לך את האמת בקפיטול. הם עשו לך טובה.” חיוך של אוכף שקט אוחז מזרק הבזיק לנגד עיניו. “בלעדיהם עדיין היית חושב שהיא כליל השלמות.” “זה לא יכול להיות. זה ברור שהם ניסו להזיק לי. כאן אני מוגן. יש לי רופאים וחברים שדואגים לי.” “יש לך משפחה?” פיטה קם מכיסאו והתחיל לפסוע, פוכר את אצבעותיו. “יש לך בית? לא. כי היא שרפה את כולם!” “ומאיפה אתה כל כך בטוח שזאת היא?!” הוא צרח. “היא נראתה אנושית היום! השיניים שלה היו רגילות והצמה ההיא. וכולם התנהגו לגמרי כרגיל ואני פעם אהבתי אותה!” “אתה לא מאמין לזכרונות של עצמך?” דלי ניסתה לגשת אליו, לגעת בזרועו, אבל הוא היה חייב לזוז, כאילו העולם היה עלול להישמט מתחת לרגליו אם ייעצר. “הזכרונות של עצמי? מה זה כבר זכרונות? ד"ר אורליוס אומר שהחליפו לי אותם!” “וד"ר פאודר אמר שהם אמיתיים!” שומרי הראש ניגשו אליו בתיאום מושלם ואחזו בידיו. אחד מהם אמר משהו. הם התחילו לגרור אותו אל עבר היציאה ופיטה לא התנגד. הוא בקושי שם לב. “ממתי אתה סומך על הקפיטול?" הוא שאל בלחש, "ומה עם כל הלילות האלו ברכבת? ובזירה? שום דבר מזה לא היה אמיתי, עם זריקות או לא. גם אם היא אנושית... אני שונא אותה. אני לא רוצה להיות לידה.” “אני חייב להיות לידה.” דלתות חדר האוכל נסגרו מאחורי בקול חבטה מהדהד. “אז אתה צריך לבחור. במי אתה בוטח?” “אין אף אחד שאני יכול לבטוח בו,” דמעות נקוו בזוויות עיניו, “גם לא בעצמי. אני ממש לא יכול לבטוח בעצמי.” השומרים נעצו בזרועו מזרק ותוך מספר שניות הכרתו החלה להתערפל. כשהוא צנח חסר אונים לתוך ידיהם, העולם נראה כמו מערבולת אפרפרה. המחשבות החליקו ממנו, ולכמה רגעים הכל נראה שוב שליו. לכמה רגעים הוא הרגיש בטוח.
MJ
