אם כך....
בונבון יקרה,
אני מבינה מאוד את הדאגה שלך. אני חושבת שחשוב שתהיי מודעת ומוכנה לקראת מה את הולכת. זה ניתוח. אמנם ההתאוששות מהירה למדי, אבל היא מאוד אינדיבידואלית. יש כאלו כמו ecohen שיכלו לחזור הביתה מבית החולים בנהיגה. יש כאלו שאחרי שבועיים ויותר עדיין חוו חולשה קיצונית. הצרוף של ניתוח והעובדה שלא ממש אוכלים בימים הראשונים אלא ניזונים מכלכלה נוזלית בלבד יכולה "להוריד מהרגליים" גם אנשים חזקים. למרות זאת, את אמא ורגילה לעבוד ולעמוד במצבים קשים. אין לדעת מראש מה יהיה מצבך אחר הניתוח ואיפה את תעמדי על הסקאלה.
על מנת ללכת לניתוח בראש שקט, כפי שצריך להיות, אני בדעה שצריך להתכונן לתרחיש הפסימי יותר, לפיו לא תוכלי לטפל בילדייך הקטנים ולנהל את הבית כמו שצריך לפחות בשבועיים הראשונים. זה לא שלא תוכלי לעשות כלום, ואכן השיפור הוא עקבי. אבל אם יש לך ילדים קטנים (גילאים?) שתלויים בך לחלוטין, את חייבת להכין מראש עזרה, בישולים וכו'. אם זה לא אפשרי מצד המשפחה הקרובה (בעל, הורים) תגייסי כמה חברות טובות וקרובות ותחלקי ביניהן מטלות. אל תשכחי גם שאסור להרים את הילדים בתקופה הראשונה.
אני אומר לך מה שאמרו לי לפני הניתוח: עכשיו זה הזמן שלך. את צריכה לשים את עצמך במרכז. זה קשה, זה לא מוכר לנו, אבל זה מחוייב המציאות. תסתכלי על זה כעל השקעה לטווח ארוך. עכשיו את משקיעה בעצמך, כדי שאח"כ תהיי בריאה יותר, אנרגטית יותר, קלילה יותר - קודם כל בשביל עצמך, אבל גם בשביל משפחתך ובמיוחד ילדייך. את יכולה להעביר את המסר הזה גם למשפחתך. אולי גם הם יתחילו להסתכל על זה אחרת.
ועוד דבר. הניתוח גם לא עומד בפני עצמו. הוא חלק מתהליך שלם של שינוי אורח חיים, של אימוץ הרגלים חדשים: לאכול נכון, לעשות בחירה של מה נכנס לפה, "לעבוד בלשתות" כמו שליבי קוראת למאמץ של שתיה בכמויות הנכונות, להתחיל - ולהתמיד - לעשות ספורט, לשמור על הכללים, לשנות את הראש. כל זה דורש הפניית קשב פנימה והקצאת משאבים (בעיקר זמן ורצון) לנושא. זה לא קשה, זה רק מחייב מודעות, תכנון והשקעה. אבל זה כבר בטווח הארוך.
בינתיים, תתרכזי בהכנות לניתוח. ותזכרי: אם הגעת למסקנה שזה מה שאת צריכה לעשות, וזה מה שיעשה לך טוב בחיים, לכי על זה בכל הכח. זה מגיע לך.
בהצלחה רבה.
