"לא בסדר"
2:13 בלילה תקופה משמעותית שניה של משהו עומדת להתחיל, אתה לא יכול לקבל אותה בפרצוף אפאתי ולא מגולח. זו הגישה שלך שצריכה להשתנות, תנקה את האבק מהדברים שפעם אהבת, שעשו לך טוב, זה החיים שלך עכשיו והם לא ימתינו שתתפנה אליהם, כל מה שקורה כאן הוא אתה. ואתה יודע שאתה לא בסדר. משהו חסר לך בבית, בגוף בנשמה. אתה לא מצליח לשים את האצבע עליו אבל זה ברור לך. הפסיכיאטרית טוענת שאתה טועה, ועצם העובדה שכבר שלושה שבועות לא קמת מהמיטה לא סותרת כלום.. אולי אתה חולה. אבל לא מנטלית.. אז אתה חוזר לשם כילד, בן 5, אולי בן 7 זה הסלון של ההורים ואתה עצבני. לא משהו חשוב.. משהו של ילדים, ניראה לך אז כמו העולם והיום אתה בקושי זוכר, טוב, אז אתה מתעצבן ורץ לחדר, אתה זוכר את ההרגשה- לטרוק את הדלת בכל הכוח, שישמעו, ואז להתקפל במיטה עם הראש בין הידיים, להתאמץ להראות עצוב, אתה סטטי גם שהגוף כבר כואב מחוסר נוחות, מתוך ידיעה מוחלטת שהדלת תיפתח והרגשות אשם שיציפו את הדמות שנכנסת לשם ימלאו אותך. עכשיו אתה בן 27, הדלת כבר לא תיפתח לא משנה כמה תטרוק אותה והענשה העצמית שלך לא מזיזה לאף אחד.. שום רגשות אשם חיצוניות לא ימלאו אותך הפעם. קום כבר מהמיטה. החיים לא תמיד יסתדרו כמו שתרצה.. ואולי זה הזמן לפתור את הכל, העבר תמיד יחלחל להווה שלך וסביר להניח שגם לעתיד, אז למה להתכחש למה ששם? אל תתן לחלקים ממך לרדוף אותך, תחייה איתם. כשאתה מעביר את הימים בחיפוש אחר משמעות אחרת הנוכחית חומקת מבין הרגעים ששכחת. ובעצם, אולי זה לא כזה קשה, זה לא צריך להיות.. תחליף את המנורה, מספיק לחיות בחושך, תראה שזה דוקא דיי פשוט כשיש אור שנשפך על הדברים, אם תצליח להתנתק מהטינה שאגרת תרוויח בחזרה כל כך הרבה.. תקשר לאמא. זה לא ההורים שדפקו אותך, זה אתה שהזנחת את עצמך, זה כל כך פשוט להניח לחוויות המחשלות להרוג אותך, וגם זה, כמו הרבה דברים פשוטים אחרים לא חוכמה. "תאהב כאילו מעולם לא פגעו בך" כמה קלישאות אפשר למכור לבן אדם ברגעים של חולשה.. מי שנכווה כל כך הרבה נזהר גם ממה שפושר, פחדנות או הגנה עצמית? השורה התחתונה תמיד אותו דבר. אתה לבד. מסלק מעצמך אנשים שאוהבים אותך לפני שהם יסתלקו לבד. ואולי הם לא ילכו? לך תדע, מעולם לא נשארת מספיק זמן כדי לתת להם להוכיח אחרת, לעצמך ללמוד. אין אויבים. תאתגר את עצמך, תמתח את הגבולות, תרחיק את החומות שהצבת. בסוף יהיה טוב. למה לחכות לסוף בשביל האושר? הסוף זה מאוחר מידי, תביא אותו עכשיו, אל תחייה בחדר המתנה. אם תפסיק לתלות את האושר בגורמים חיצוניים תבין שהוא לא חייב להיות ארעי כל כך. תספוג ידע. תכיר אנשים. צא מהבועה שלך, תתחיל מקטן ותראה כמה מהר אתה תפרח. תבקר את אבא. הוא לא תמיד יהיה שם, הוא אף פעם לא יודה שהוא טעה, גדולתו של אדם היא לסלוח. והכי קשה זה לסלוח לעצמך. כל בדידות אפשר לתקן בחיבוק. אתה עייף אתה מאוכזב אתה רוצה לברוח, אין אדם בעולם הזה שמסוגל להכיל אותך. אתה עושה סדר בדברים מפעם, משחרר חצי חיוך. רצית להיות אומן, רצית לנגן, מעולם לא באמת התמדת. בחבילת מדבקות סמיילי אין אפילו סמיילי אחד שמצליח לשכנע אותך שהוא באמת שמח. הבעיה היא אצלך בראש. אולי תצא לטייל, תשאף קצת אויר אחר מזה שחנוק לך בדירה..
2:13 בלילה תקופה משמעותית שניה של משהו עומדת להתחיל, אתה לא יכול לקבל אותה בפרצוף אפאתי ולא מגולח. זו הגישה שלך שצריכה להשתנות, תנקה את האבק מהדברים שפעם אהבת, שעשו לך טוב, זה החיים שלך עכשיו והם לא ימתינו שתתפנה אליהם, כל מה שקורה כאן הוא אתה. ואתה יודע שאתה לא בסדר. משהו חסר לך בבית, בגוף בנשמה. אתה לא מצליח לשים את האצבע עליו אבל זה ברור לך. הפסיכיאטרית טוענת שאתה טועה, ועצם העובדה שכבר שלושה שבועות לא קמת מהמיטה לא סותרת כלום.. אולי אתה חולה. אבל לא מנטלית.. אז אתה חוזר לשם כילד, בן 5, אולי בן 7 זה הסלון של ההורים ואתה עצבני. לא משהו חשוב.. משהו של ילדים, ניראה לך אז כמו העולם והיום אתה בקושי זוכר, טוב, אז אתה מתעצבן ורץ לחדר, אתה זוכר את ההרגשה- לטרוק את הדלת בכל הכוח, שישמעו, ואז להתקפל במיטה עם הראש בין הידיים, להתאמץ להראות עצוב, אתה סטטי גם שהגוף כבר כואב מחוסר נוחות, מתוך ידיעה מוחלטת שהדלת תיפתח והרגשות אשם שיציפו את הדמות שנכנסת לשם ימלאו אותך. עכשיו אתה בן 27, הדלת כבר לא תיפתח לא משנה כמה תטרוק אותה והענשה העצמית שלך לא מזיזה לאף אחד.. שום רגשות אשם חיצוניות לא ימלאו אותך הפעם. קום כבר מהמיטה. החיים לא תמיד יסתדרו כמו שתרצה.. ואולי זה הזמן לפתור את הכל, העבר תמיד יחלחל להווה שלך וסביר להניח שגם לעתיד, אז למה להתכחש למה ששם? אל תתן לחלקים ממך לרדוף אותך, תחייה איתם. כשאתה מעביר את הימים בחיפוש אחר משמעות אחרת הנוכחית חומקת מבין הרגעים ששכחת. ובעצם, אולי זה לא כזה קשה, זה לא צריך להיות.. תחליף את המנורה, מספיק לחיות בחושך, תראה שזה דוקא דיי פשוט כשיש אור שנשפך על הדברים, אם תצליח להתנתק מהטינה שאגרת תרוויח בחזרה כל כך הרבה.. תקשר לאמא. זה לא ההורים שדפקו אותך, זה אתה שהזנחת את עצמך, זה כל כך פשוט להניח לחוויות המחשלות להרוג אותך, וגם זה, כמו הרבה דברים פשוטים אחרים לא חוכמה. "תאהב כאילו מעולם לא פגעו בך" כמה קלישאות אפשר למכור לבן אדם ברגעים של חולשה.. מי שנכווה כל כך הרבה נזהר גם ממה שפושר, פחדנות או הגנה עצמית? השורה התחתונה תמיד אותו דבר. אתה לבד. מסלק מעצמך אנשים שאוהבים אותך לפני שהם יסתלקו לבד. ואולי הם לא ילכו? לך תדע, מעולם לא נשארת מספיק זמן כדי לתת להם להוכיח אחרת, לעצמך ללמוד. אין אויבים. תאתגר את עצמך, תמתח את הגבולות, תרחיק את החומות שהצבת. בסוף יהיה טוב. למה לחכות לסוף בשביל האושר? הסוף זה מאוחר מידי, תביא אותו עכשיו, אל תחייה בחדר המתנה. אם תפסיק לתלות את האושר בגורמים חיצוניים תבין שהוא לא חייב להיות ארעי כל כך. תספוג ידע. תכיר אנשים. צא מהבועה שלך, תתחיל מקטן ותראה כמה מהר אתה תפרח. תבקר את אבא. הוא לא תמיד יהיה שם, הוא אף פעם לא יודה שהוא טעה, גדולתו של אדם היא לסלוח. והכי קשה זה לסלוח לעצמך. כל בדידות אפשר לתקן בחיבוק. אתה עייף אתה מאוכזב אתה רוצה לברוח, אין אדם בעולם הזה שמסוגל להכיל אותך. אתה עושה סדר בדברים מפעם, משחרר חצי חיוך. רצית להיות אומן, רצית לנגן, מעולם לא באמת התמדת. בחבילת מדבקות סמיילי אין אפילו סמיילי אחד שמצליח לשכנע אותך שהוא באמת שמח. הבעיה היא אצלך בראש. אולי תצא לטייל, תשאף קצת אויר אחר מזה שחנוק לך בדירה..