ShAN1sHan1
New member
לא ברור לי אפילו מה הנושא...
שלום לכולם. למען האמת אני לא יודעת מה המטרה לי בכתיבה פה...
אני מברגישה כל כך מבולבלת, אולי סתם צריכה לפרוק, אוזן קשבת, תמיכה או עיצה טובה. נראה מה יצא... בטח יצא קצת מבולבל ומבולגן כי החלטתי שאני כותבת מה שיוצא ובלי למחוק אז סליחה. גם בטח יצא ארוך כי אני רגישה במן סערה ושצריכה פשוט לשפוך.
החלטתי לא מזמן ללכת לטיפול פסיכולוגי. דווקא עכשיו כשאני אמא לשניים הבנתי שמה שעברתי בחיים זה לא משהו שאפשר פשוט להעביר אותו הלאה כמו שחשבתי עד עכשיו, כמו שהזהירו אותי, זה באמת חוזר לתקוף אותי גם אחרי הרבה שנים ואחרי שחשבתי שזה קרה ועבר וצריך להמשיך בחיים, אחרי שחשבתי שלה צריך לחפור בזה ולהכניס את עצמי שוב לדיכאונות... כבר רציתי לחפש ואז הודיעו לי שלא התקבלתי לעבודה שהיא בעצם הייתה החלום שלי. אין לי כסף לטיפול, אין לי עבודה כמעט לראשונה בחיי.
סבלתי כל החיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. אלימות, פגיעה נפשית, מגיעה מינית ארוכה במשך שנים, חוסר תפקוד מצד אמא כאמא (ככה אני רואה את זה). בעצם לא היה לי מפלט, מקלט, חשהו או מישהו שישמרו עלי. הייתי יושבת בחדר שלי ומקווה שיודיעו לי שאני מאומצת ולוקחים אותי חזרה, שיודיעו לי שוקחים אותי לאימוץ, שההורים יתגרשו ואז אני אהייה רק עם אחד מהם, שהם ימותו (סליחה). פשוט היה לי חלום שמישהו יבוא ופשוט יקח אותי...
מגיל צעיר מאוד התחלתי לכלכל את עצמי ולחסוך כסף מתוך החלום של לצאת מהבית. כשהיינו יוצאים בכיתה ז' בשישי בערב כולם היו מבזבזים את כל הכסף של היציאה לסרט וארוחה במקדולנד ומשחקי מחשב וכו', אני הייתי מסתפקת בגלידה בשקל 90 כדי לשמור את הכסף.
בגיל 18, עם הגיוס, הצלחתי לצאת מהבית. הייתי מאושרת. אנשים שלמדו איתי בתיכון לא זיהו אותי, התחלתי להתאפר, יצאתי עם בחורים, הייתי שמחה, היה לי חיוך על הפנים, התחלתי להתלבש כמו בחורה ולא סתם לזרוק על עצמי שקים. הרגשתי איך אנשים חיים אמורים להרגיש. הרגשתי שאני צומחת ופורחת. כמובן עם קשיים מידי פעם כמו כולם, אבל זאת הייתה ההרגשה הכללית.
כל הזמן הלכתי בתחושה שניצחתי את העולם, שכל החיים שלי היו קשיים ומרורים והצלחתי לבד להרים את עצמי ולהסתכל למעלה ואף פעם לא איבדתי תקווה גם כשהיה הכי קשה ומר.
לאחרונה חטפתי זבנג, הבנתי שלא ניצחתי שום דבר והכל למראית עין. אני מרגישה שכלום לא הולך.
אומנם התחתנתי, הצלחתי לקנות בית, עשיתי תואר, רכשתי מקצוע מכובד, הבאתי לעולם ילדים, אבל אני מרגישה מתה. כל פעם אני מחכה לעתיד מתוך מחשבה שהכל יסתדר. חיכיתי לסיים את הלימודים ולהתחיל לעבוד אבל זה לא הולך, לא התקבלתי. משהו לא יסתדר עם מקום העבודה האחרון וזה משליך על הקבלה שלי למקום אחר (לא יכולה לפרט יותר מידי כי תמיד יש לי פחד שמישהו פה למשל מכיר אותי וידע מי אני לפי הסיפור). זה קצת מורכב אבל זה לא משהו שאפשר לשנות.
זה הכניס אותי ללחץ כלכלי. עוד מעט נתחיל לשלם משכנתא ונכניס את הילדה לגן פרטי (אין לנו בסביבה ויצו או נעמת), את הטיפול הפסיכולוגי שכ"כ רציתי גם הורדתי מהרשימה. יש בי פחד להיות אמא עכשיו. שני הילדים (תינוק ופעוטה) נמצאים איתי כל היום ואני מפחדת מאיך זה ישפיע על הילדה, אני מפחדת להיות אמא, או יותר נכון לא להיות אמא, כמו אמא שלי. הילדה כל הזמן רואה אותי בוכה, רואה שאין לי כח...
יש בי פחד כלכלי בגלל שאני אחראית על שני ילדים קטנים חסרי ישע שזה לא מגיע להם. המשכורת של בעלי לא מספיקה כדי שהוא יהיה מפרנס יחיד ולא מספיקה כדי שאני ארוויח מינימום. צפי ההשתכרות שלי היה אמור להיות הרבה יותר גבוה אבל עכשיו כבר לא, כנראה.
אני לא יודעת עם מה להתמודד קודם. עם העבר שלי? שלאחרונה מכה בי, עולים בי פלשבקים של הכל. כשאני הולכת לישון אני כל הזמן חושבת על דברים שקרו.
העבודה? אני מרגישה שעבוד לי, שעשיתי מאמצים עילאיים לסיים את הלימודים, נתתי מעצמי הכל, הקרבתי המון, המשפחה נתנה בלי סוף כדי לשמור על הילדה ובסוף... מרגישה כמו טריקת דלה.
ניתקתי הרבה קשרים לא בכוונה, אני פשוט לא יודעת לשמור על קשרים, אף פעם לא היה לי את זה ואני מרגישה שאין לי חברת נפש (או בכלל) שאני אוכל לדבר איתה או אפילו סתם לצאת לנקות את הראש, לא חייבת אפילו בשביל אוזן קשבת.
טוב אני מאמינה שזה כבר יצא ארוך מידי ושהתחלתי ללכת כבר יותר מידי לאיבוד ואני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. תודה בכל מקרה למי שהגיע עד לכאן
שלום לכולם. למען האמת אני לא יודעת מה המטרה לי בכתיבה פה...
אני מברגישה כל כך מבולבלת, אולי סתם צריכה לפרוק, אוזן קשבת, תמיכה או עיצה טובה. נראה מה יצא... בטח יצא קצת מבולבל ומבולגן כי החלטתי שאני כותבת מה שיוצא ובלי למחוק אז סליחה. גם בטח יצא ארוך כי אני רגישה במן סערה ושצריכה פשוט לשפוך.
החלטתי לא מזמן ללכת לטיפול פסיכולוגי. דווקא עכשיו כשאני אמא לשניים הבנתי שמה שעברתי בחיים זה לא משהו שאפשר פשוט להעביר אותו הלאה כמו שחשבתי עד עכשיו, כמו שהזהירו אותי, זה באמת חוזר לתקוף אותי גם אחרי הרבה שנים ואחרי שחשבתי שזה קרה ועבר וצריך להמשיך בחיים, אחרי שחשבתי שלה צריך לחפור בזה ולהכניס את עצמי שוב לדיכאונות... כבר רציתי לחפש ואז הודיעו לי שלא התקבלתי לעבודה שהיא בעצם הייתה החלום שלי. אין לי כסף לטיפול, אין לי עבודה כמעט לראשונה בחיי.
סבלתי כל החיים שלי מאז שאני זוכרת את עצמי. אלימות, פגיעה נפשית, מגיעה מינית ארוכה במשך שנים, חוסר תפקוד מצד אמא כאמא (ככה אני רואה את זה). בעצם לא היה לי מפלט, מקלט, חשהו או מישהו שישמרו עלי. הייתי יושבת בחדר שלי ומקווה שיודיעו לי שאני מאומצת ולוקחים אותי חזרה, שיודיעו לי שוקחים אותי לאימוץ, שההורים יתגרשו ואז אני אהייה רק עם אחד מהם, שהם ימותו (סליחה). פשוט היה לי חלום שמישהו יבוא ופשוט יקח אותי...
מגיל צעיר מאוד התחלתי לכלכל את עצמי ולחסוך כסף מתוך החלום של לצאת מהבית. כשהיינו יוצאים בכיתה ז' בשישי בערב כולם היו מבזבזים את כל הכסף של היציאה לסרט וארוחה במקדולנד ומשחקי מחשב וכו', אני הייתי מסתפקת בגלידה בשקל 90 כדי לשמור את הכסף.
בגיל 18, עם הגיוס, הצלחתי לצאת מהבית. הייתי מאושרת. אנשים שלמדו איתי בתיכון לא זיהו אותי, התחלתי להתאפר, יצאתי עם בחורים, הייתי שמחה, היה לי חיוך על הפנים, התחלתי להתלבש כמו בחורה ולא סתם לזרוק על עצמי שקים. הרגשתי איך אנשים חיים אמורים להרגיש. הרגשתי שאני צומחת ופורחת. כמובן עם קשיים מידי פעם כמו כולם, אבל זאת הייתה ההרגשה הכללית.
כל הזמן הלכתי בתחושה שניצחתי את העולם, שכל החיים שלי היו קשיים ומרורים והצלחתי לבד להרים את עצמי ולהסתכל למעלה ואף פעם לא איבדתי תקווה גם כשהיה הכי קשה ומר.
לאחרונה חטפתי זבנג, הבנתי שלא ניצחתי שום דבר והכל למראית עין. אני מרגישה שכלום לא הולך.
אומנם התחתנתי, הצלחתי לקנות בית, עשיתי תואר, רכשתי מקצוע מכובד, הבאתי לעולם ילדים, אבל אני מרגישה מתה. כל פעם אני מחכה לעתיד מתוך מחשבה שהכל יסתדר. חיכיתי לסיים את הלימודים ולהתחיל לעבוד אבל זה לא הולך, לא התקבלתי. משהו לא יסתדר עם מקום העבודה האחרון וזה משליך על הקבלה שלי למקום אחר (לא יכולה לפרט יותר מידי כי תמיד יש לי פחד שמישהו פה למשל מכיר אותי וידע מי אני לפי הסיפור). זה קצת מורכב אבל זה לא משהו שאפשר לשנות.
זה הכניס אותי ללחץ כלכלי. עוד מעט נתחיל לשלם משכנתא ונכניס את הילדה לגן פרטי (אין לנו בסביבה ויצו או נעמת), את הטיפול הפסיכולוגי שכ"כ רציתי גם הורדתי מהרשימה. יש בי פחד להיות אמא עכשיו. שני הילדים (תינוק ופעוטה) נמצאים איתי כל היום ואני מפחדת מאיך זה ישפיע על הילדה, אני מפחדת להיות אמא, או יותר נכון לא להיות אמא, כמו אמא שלי. הילדה כל הזמן רואה אותי בוכה, רואה שאין לי כח...
יש בי פחד כלכלי בגלל שאני אחראית על שני ילדים קטנים חסרי ישע שזה לא מגיע להם. המשכורת של בעלי לא מספיקה כדי שהוא יהיה מפרנס יחיד ולא מספיקה כדי שאני ארוויח מינימום. צפי ההשתכרות שלי היה אמור להיות הרבה יותר גבוה אבל עכשיו כבר לא, כנראה.
אני לא יודעת עם מה להתמודד קודם. עם העבר שלי? שלאחרונה מכה בי, עולים בי פלשבקים של הכל. כשאני הולכת לישון אני כל הזמן חושבת על דברים שקרו.
העבודה? אני מרגישה שעבוד לי, שעשיתי מאמצים עילאיים לסיים את הלימודים, נתתי מעצמי הכל, הקרבתי המון, המשפחה נתנה בלי סוף כדי לשמור על הילדה ובסוף... מרגישה כמו טריקת דלה.
ניתקתי הרבה קשרים לא בכוונה, אני פשוט לא יודעת לשמור על קשרים, אף פעם לא היה לי את זה ואני מרגישה שאין לי חברת נפש (או בכלל) שאני אוכל לדבר איתה או אפילו סתם לצאת לנקות את הראש, לא חייבת אפילו בשביל אוזן קשבת.
טוב אני מאמינה שזה כבר יצא ארוך מידי ושהתחלתי ללכת כבר יותר מידי לאיבוד ואני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. תודה בכל מקרה למי שהגיע עד לכאן
