חיים פרידמן1
New member
לא בשמיים היא. פרקים נא-ו
פרק נא. ההארה הכוללת הארת איה ומלוא היא הארת הרצון. כי מי שהוא מדרי מעלה וכל פעולותיו פעולה עצמית, אף על פי כן כל זה בדעתו. אבל מצד להביות הלב שהוא עד אין סוף ואין תכלית תמיד צריך להיות בבקשה איה מקום כבודו. כי כל פעולותיו באשר הם בגבול היותו נפעל אין בהם באמת כדי להדביקו בה'. ולכן לצד פעולותיו שהוא עניין נעשה צריך שיהיה בו רצון וגעגועים לאין סוף. שזה עניין החזרת הצדיקים בתשובה. ומזה עצמו הוא עניין מלא כל הארץ כבודו. שגם אם העווה האדם פעולותיו לא יניח רצונו מה' שזה עניין התשובה. וזו מעלת משה שהסתלק ברצון שברצונות. והפעולות הנכונות אינן אלא מהרצון שיעבוד האדם את ה' גם בפעולותיו. נמצא שגם הדין והכעס כביכול על החוטא הוא מרצון. כי מה שהתרחק רבנו הרמב"ם מהדעה של השגחה ושכר ועונש כפשוטם הוא דווקא מחמת היותו מדרי מעלה והשמיים כסאו ושם יושב ללא שינוי. כי בידיעת ה' אין שום שינוי. ולכן התרחק מהדעה שיחסו לאנשים משתנה לפי מעשיהם. אלא כל השכר והעונש הם מתוך חיוב הטבע. ולפי זה שהשכר והעונש הם הכרחיים בהכרח הטבע לא תיתכן תשובה. אבל דווקא מהאמונה שגם העונש הוא ברצון יכול האדם לשוב בתשובה ולדעת שגם בעונש רוצה בו ה'. וזה עניין גילוי האחדות הפשוטה בתוך הפעולות המשתנות. שגם הפעולות המשתנות הן ברצון ולא בהכרח. ועל זה מורה הנס. שגם הטבע ברצונו.
פרק נב. ראה במכניע זדים שכתב שם רבנו נתן שהמשכילים שבימיו רצו לתקן עיוותים אמתיים אבל כתב שם שזה יתוקן על ידי צדיקים אמתיים ולא על ידיהם. והביא שם שני עיוותים שרצו לתקן שהם שכירת הרבנות לשם ממון והמטילים עצמם על הציבור שלא כדין. כי עיוותים אלה הם מקלקול חותם הידיים. כי המכוון מעשיו על פי ידיעת פעולת ה' ולא על פי ידיעת פעולתו, לא יבחין בין פעולתו לפעולת חברו כי הכול בעיניו פעולת ה'. ולא יחוש להפיכת התורה לקרדום לחפור בו. כי לימוד התורה בעיניו פעולת ה' בלבד ולכן בעיניו מזכה את זולתו שיהיה שותף בו. כי כמו שזיכהו ה' ללמוד כך יזכה חברו לתמוך בו. והוא בעיניו רק מזכה חברו. כל זה מידיעת פעולת ה' בלבד. אבל מידיעת האדם את פעולתו תבוא הידיעה שלימוד התורה חובה ולא זכות בלבד. ולא יעלה על דעתו להטיל פרנסתו על חברו במה שמקיים חובתו. כי ההפרש בין אמצעי לתכלית אינו אלא בפעולה אנושית. ויראה בהטלת האדם עצמו על הציבור משום הפיכת התורה לאמצעי וחילול ה'. וזו דעת רבנו הרמב"ם שהשיג את ה' מצד עצמותו בלבד אבל פעולת האדם אינה אלא פעולתו בלבד. והנה רבנו הרמב"ם מאחר שהיה מדרי מעלה לא כיוון אלא לשם שמיים, בשביל שתהא התורה תורה אמתית. אבל הם עיקר כוונתם הייתה העיסוק במלאכה שבזה יהיה האדם יותר פועל במצבו. ולכן כתב שם רבנו נתן שתיקון זה יבוא על ידי צדיקים אמתיים. כי המשפט והחסד באים משתי הידיעות. כי מידיעת פעולת ה' יבוא מעשה החסד כיוון שיודע שאין ממונו שלו. אבל הם רצו לבטל מעשה החסד. כי אצלם יש בזה כמו חטא שיוותר האדם על פרות פעולתו וייתנה למי שלא פעל אותם כמבואר בסיפורי מעשיות. והגם שצדקו מצד מקבל הצדקה כמו שכתב שם, שראוי שיכבד פעולת זולתו ולא יסמוך על מתן הצדקה, לא צדקו מצד הנותן. כי אמיתות הפעולה העצמית היא בדעה, לא במצב. היינו בבוא הפעולה מידיעת הפעולה העצמית. לכן אם יפעל אדם פעולה כדי לתמוך בחברו היותר סמוך לידיעת ה', הרי שפעל פעולה עצמית ולא גרע ממנה בתומכו בחברו. אדרבה, בזה הפך פעולתו לפעולה עצמית. אבל אם יפעל האדם בכוח כדי שיתמכו בו בזה פעל פעולה כוחנית. ולכן סיים במכניע זדים שלומדי התורה באמת, היינו לומדיה לשמה, מוטב שיקבלו את ההספקה שנותנים להם הציבור מרצונם ולא יתבטלו מפעולתם העצמית בלימוד התורה. כי מי שלומד תורה ויודע שבלימוד מצוות ה' דבק בו, אבל במלאכה דבק בו רק מצד התכלית, ויכול להשיג תכלית זו מזולתו, עדיף שיעסוק בתורה. אבל רבנו הרמב"ם כיוון שבדעתו אין דרי מטה לצוות ליחיד המעולה אלא שלא לדעתם, כי לא עלה בדעתו שגם בהם תהיה ידיעת ה' לפי מדרגתם, אסר זאת. ומכל זה מובן שבקשת התמיכה בכוח בשם התורה ודאי אסורה. ומובן שכוח קואליציוני הוא גם כוח. כי בזה הופך את התורה לאמצעי ומחלל את ה'. כי רק כשגם הנותן נותן מידיעת התכלית לא הפכה התורה לאמצעי. ולזה לעתיד ירעו זרים צאננו ובני נכר איכרינו וכורמינו כי הגם שידעו את ה' תקטן מעלתם מישראל כמובא בדברי רבנו ומצד עצמם ירצו לסייענו. וכל זה יתוקן על ידי הצדיקים האמתיים הנותנים לאדם עזות קדושה ואמונה בפעולתו עם האמונה שהכול פעולת ה'. והכול מהארת האמת שמלמדים את האדם ללמוד תורה באמת לשם ה', וממילא לא יהפוך תורתו לקרדום ויפעל הכול על פי האמת. כי האמת תורה לאדם שתי הידיעות כראוי ובמקומן.
פרק נג. והנה אותם שהפכו תורתם קרדום לחפור בו, מצד האמת עשו את הממון עיקר ותורתם טפל. נמצא שבזה שפגמו בחותם הידיים בביטול ידיעת פעולתם בלימוד התורה וראו בלימוד זכות בלבד הפכו את ידיעת פעולת ה' שהיא תכלית לאמצעי למילוי רצונם מהבלי העולם. כי ידיעת ה' כפועל הנמצאים בלבד היא ידיעה אמצעית לידיעת הנמצאים. ורק ידיעתו פעולתו הנמצאים המתחייבת מידיעת הפועל שאינו נפעל אמתית. והדבקות המעשית בפועל שאינו נפעל היא רק בפעולה עצמית הכוללת ידיעת פעולת האדם. וכשידבק האדם בפעולה עצמית תהיה ידיעת ה' כפועל הנמצאים נטפלת לידיעת הפועל שאינו נפעל. אבל כל פעולה אחרת מידיעה זו תהפוך את ידיעת ה' לאמצעי. וייחוד ה' במחשבת האדם למרות ריבוי מעשיו הוא רק בהיות ידיעת ה' אצלו תכלית לריבוי מעשיו. ובידיעה זו ידיעת הנפעלות טפלה לידיעת הפעולה. היינו היות האדם באמת נפעל מתחייב מהיות ה' פועל שאינו נפעל. והיות כל הנבראים נפעלים על פי חוקי הטבע טפלים לידיעת פעולת האדם. אבל מי שעשה נפעלות הנבראים בידי חוקי הטבע עיקר הוא הכופר. והעושה נפעלות האדם בידי ה' עיקר הוא המאמין אמונה כוזבת. כי ידיעה זו בשבילו אמצעי. ובהכרח מדמהו לברואיו. אלא צריך שישים ידיעת ה' עיקר ותכלית. ולא יבחין בין עיקר ותכלית לטפל ואמצעי אלא היודע את פעולתו. נמצא מי ששם מגמת רצונו ידיעת ה' בלבד לא יטעה. ומשם תבוא הדעת שעל ידה ההבדלה כמו שאמרו חכמים. ומשם תבוא התפארת בידיעת שתי הידיעות. ומי שהוא מדרי מעלה, גם אם סובר שהברואים נפעלים בדרך הטבע, הרי שידיעה זו טפלה לידיעה שהיא בשבילו התכלית. אבל כשיאמר זאת לדרי מטה שעיקר ידיעתם היא את פעולתם, הרי שמזה יבינו שאין פעולתם אלא בהיותם פועלים במצבם. והם צריכים דווקא את הידיעה שהם נפעלים קודם היותם פועלים. וזה אזיל חוורא ואתי סומקא. היינו תלך ידיעת פעולתם ותבוא ידיעת היותם נפעלים. כי חוורא הוא חסד פעולה וסומקא גבורה וצמצום הפעולה. ועל ידי זה יבואו לתפארת.
פרק נד. ובזה יובן מה שכתב רבנו בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון מאמר ד' שכששב מידיעת ה' לידיעת עצמו שהיא ידיעת פעולתו יש לו דעת שלימה שיש בה אחדות בין חסד וגבורה כי יודע שתכלית שניהם הוא הטוב. כי בידיעת האדם את פעולתו בהכרח יודע הוא טוב ורע. כי אין טוב ורע אלא לפועל מעצמו. בהיותו נבדל ממה שפועל בו. אבל יודע שתכלית שניהם הוא הטוב. וכן בפעולותיו יודע ריבוי פעולותיו אלא ששם להם תכלית אחת. שבהסכמת ריבוי הפעולות וריבוי הדעות לתכלית אחת היא גילוי האחדות הפשוטה מתוך הפעולות המשתנות כמו שכתב רבנו נתן. כי מטרת ה' במתן התורה לבני אדם דווקא הוא דווקא בגלל היותם יודעים את פעולתם וכשיכירו במלכות ה' יתעלה כבודו. כי אין מלך בלא עם.
פרק נה. וזה עניין לא בשמיים היא. כי בידיעת ה' תבטל פעולת האדם. ודווקא כששב האדם מידיעת ה' לידיעת עצמו עם הרושם שנשאר בו מידיעת ה' תבוא פעולתו בכבוד ה'. והרושם הוא ידיעת התכלית בלבד כמבואר שם. כי גם הרואה באספקלריה המאירה שבקיום הציווי עצמו דבק האדם בתכלית, אין זה אלא אחר הנחת הציווי. אבל ביאור הציווי אלא בידיעת פעולת האדם עם הרושם שתכליתן ידיעת ה'. והגם שלא ניתן לבאר איך יגיע הציווי מהתכלית כמבואר לעיל, עם כל זה כשישים אדם כל מגמת פעולותיו התכלית בלבד, ידע כיצד לקיים את הציווי. ועולת האדם היא בתוך חוקי הטבע בלבד, ולכן לא התחשבו במופתים שעשה ר' אליעזר. כי במעשה המצוות לא נדע את פעולת ה' אלא באמונה, אבל לא בידיעה שהוא הפועל היחיד שמידיעה זו יבוא שינוי הטבע. ולכן אין הלכה אלא כדרי מטה שמסכימים עת תכלית פעולותיהם בידיעת ה'. אבל כוונות המצוות אינן אלא כיצד רומזים פעולות האדם לדברים עליונים בפעולת ה'. ולכן יראו גם במצווה פעולת ה'.
פרק נו. ולכן אמר רבנו שלא יכוון האדם כוונות אלא מי שאצלו הכוונות הן הפשט. כי כבר ביארתי שהפשיטות תבוא מהארת ידיעת ה' הפשוטה. ומי שידע את ה' על פי פעולותיו בלבד ייחס לו ריבוי כנ"ל. ולאדם כזה אין הכוונות פשט. כי אין בו פשיטות. אבל ההלכה לרבים לא תיקבע אלא בהסכמת הרבים מתוך הסכמתם על התכלית. כי בזה יהיה עם ה' בהסכמת ריבוי פרטיו על התכלית האחת. ובהסכים רובם על פעולה אחת למטרה זו תחייב הסכמה זו את כולם בהיות כולם מסכימים לתכלית של עם ה' שלא תתקיים תכלית זו אלא בהיותם פועלים יחד למטרה זו. ולכן מה שנאמת בתלמוד מחייב בהיותו בהסכמת כל או רוב חכמי ישראל כמו שכתב רב
פרק נא. ההארה הכוללת הארת איה ומלוא היא הארת הרצון. כי מי שהוא מדרי מעלה וכל פעולותיו פעולה עצמית, אף על פי כן כל זה בדעתו. אבל מצד להביות הלב שהוא עד אין סוף ואין תכלית תמיד צריך להיות בבקשה איה מקום כבודו. כי כל פעולותיו באשר הם בגבול היותו נפעל אין בהם באמת כדי להדביקו בה'. ולכן לצד פעולותיו שהוא עניין נעשה צריך שיהיה בו רצון וגעגועים לאין סוף. שזה עניין החזרת הצדיקים בתשובה. ומזה עצמו הוא עניין מלא כל הארץ כבודו. שגם אם העווה האדם פעולותיו לא יניח רצונו מה' שזה עניין התשובה. וזו מעלת משה שהסתלק ברצון שברצונות. והפעולות הנכונות אינן אלא מהרצון שיעבוד האדם את ה' גם בפעולותיו. נמצא שגם הדין והכעס כביכול על החוטא הוא מרצון. כי מה שהתרחק רבנו הרמב"ם מהדעה של השגחה ושכר ועונש כפשוטם הוא דווקא מחמת היותו מדרי מעלה והשמיים כסאו ושם יושב ללא שינוי. כי בידיעת ה' אין שום שינוי. ולכן התרחק מהדעה שיחסו לאנשים משתנה לפי מעשיהם. אלא כל השכר והעונש הם מתוך חיוב הטבע. ולפי זה שהשכר והעונש הם הכרחיים בהכרח הטבע לא תיתכן תשובה. אבל דווקא מהאמונה שגם העונש הוא ברצון יכול האדם לשוב בתשובה ולדעת שגם בעונש רוצה בו ה'. וזה עניין גילוי האחדות הפשוטה בתוך הפעולות המשתנות. שגם הפעולות המשתנות הן ברצון ולא בהכרח. ועל זה מורה הנס. שגם הטבע ברצונו.
פרק נב. ראה במכניע זדים שכתב שם רבנו נתן שהמשכילים שבימיו רצו לתקן עיוותים אמתיים אבל כתב שם שזה יתוקן על ידי צדיקים אמתיים ולא על ידיהם. והביא שם שני עיוותים שרצו לתקן שהם שכירת הרבנות לשם ממון והמטילים עצמם על הציבור שלא כדין. כי עיוותים אלה הם מקלקול חותם הידיים. כי המכוון מעשיו על פי ידיעת פעולת ה' ולא על פי ידיעת פעולתו, לא יבחין בין פעולתו לפעולת חברו כי הכול בעיניו פעולת ה'. ולא יחוש להפיכת התורה לקרדום לחפור בו. כי לימוד התורה בעיניו פעולת ה' בלבד ולכן בעיניו מזכה את זולתו שיהיה שותף בו. כי כמו שזיכהו ה' ללמוד כך יזכה חברו לתמוך בו. והוא בעיניו רק מזכה חברו. כל זה מידיעת פעולת ה' בלבד. אבל מידיעת האדם את פעולתו תבוא הידיעה שלימוד התורה חובה ולא זכות בלבד. ולא יעלה על דעתו להטיל פרנסתו על חברו במה שמקיים חובתו. כי ההפרש בין אמצעי לתכלית אינו אלא בפעולה אנושית. ויראה בהטלת האדם עצמו על הציבור משום הפיכת התורה לאמצעי וחילול ה'. וזו דעת רבנו הרמב"ם שהשיג את ה' מצד עצמותו בלבד אבל פעולת האדם אינה אלא פעולתו בלבד. והנה רבנו הרמב"ם מאחר שהיה מדרי מעלה לא כיוון אלא לשם שמיים, בשביל שתהא התורה תורה אמתית. אבל הם עיקר כוונתם הייתה העיסוק במלאכה שבזה יהיה האדם יותר פועל במצבו. ולכן כתב שם רבנו נתן שתיקון זה יבוא על ידי צדיקים אמתיים. כי המשפט והחסד באים משתי הידיעות. כי מידיעת פעולת ה' יבוא מעשה החסד כיוון שיודע שאין ממונו שלו. אבל הם רצו לבטל מעשה החסד. כי אצלם יש בזה כמו חטא שיוותר האדם על פרות פעולתו וייתנה למי שלא פעל אותם כמבואר בסיפורי מעשיות. והגם שצדקו מצד מקבל הצדקה כמו שכתב שם, שראוי שיכבד פעולת זולתו ולא יסמוך על מתן הצדקה, לא צדקו מצד הנותן. כי אמיתות הפעולה העצמית היא בדעה, לא במצב. היינו בבוא הפעולה מידיעת הפעולה העצמית. לכן אם יפעל אדם פעולה כדי לתמוך בחברו היותר סמוך לידיעת ה', הרי שפעל פעולה עצמית ולא גרע ממנה בתומכו בחברו. אדרבה, בזה הפך פעולתו לפעולה עצמית. אבל אם יפעל האדם בכוח כדי שיתמכו בו בזה פעל פעולה כוחנית. ולכן סיים במכניע זדים שלומדי התורה באמת, היינו לומדיה לשמה, מוטב שיקבלו את ההספקה שנותנים להם הציבור מרצונם ולא יתבטלו מפעולתם העצמית בלימוד התורה. כי מי שלומד תורה ויודע שבלימוד מצוות ה' דבק בו, אבל במלאכה דבק בו רק מצד התכלית, ויכול להשיג תכלית זו מזולתו, עדיף שיעסוק בתורה. אבל רבנו הרמב"ם כיוון שבדעתו אין דרי מטה לצוות ליחיד המעולה אלא שלא לדעתם, כי לא עלה בדעתו שגם בהם תהיה ידיעת ה' לפי מדרגתם, אסר זאת. ומכל זה מובן שבקשת התמיכה בכוח בשם התורה ודאי אסורה. ומובן שכוח קואליציוני הוא גם כוח. כי בזה הופך את התורה לאמצעי ומחלל את ה'. כי רק כשגם הנותן נותן מידיעת התכלית לא הפכה התורה לאמצעי. ולזה לעתיד ירעו זרים צאננו ובני נכר איכרינו וכורמינו כי הגם שידעו את ה' תקטן מעלתם מישראל כמובא בדברי רבנו ומצד עצמם ירצו לסייענו. וכל זה יתוקן על ידי הצדיקים האמתיים הנותנים לאדם עזות קדושה ואמונה בפעולתו עם האמונה שהכול פעולת ה'. והכול מהארת האמת שמלמדים את האדם ללמוד תורה באמת לשם ה', וממילא לא יהפוך תורתו לקרדום ויפעל הכול על פי האמת. כי האמת תורה לאדם שתי הידיעות כראוי ובמקומן.
פרק נג. והנה אותם שהפכו תורתם קרדום לחפור בו, מצד האמת עשו את הממון עיקר ותורתם טפל. נמצא שבזה שפגמו בחותם הידיים בביטול ידיעת פעולתם בלימוד התורה וראו בלימוד זכות בלבד הפכו את ידיעת פעולת ה' שהיא תכלית לאמצעי למילוי רצונם מהבלי העולם. כי ידיעת ה' כפועל הנמצאים בלבד היא ידיעה אמצעית לידיעת הנמצאים. ורק ידיעתו פעולתו הנמצאים המתחייבת מידיעת הפועל שאינו נפעל אמתית. והדבקות המעשית בפועל שאינו נפעל היא רק בפעולה עצמית הכוללת ידיעת פעולת האדם. וכשידבק האדם בפעולה עצמית תהיה ידיעת ה' כפועל הנמצאים נטפלת לידיעת הפועל שאינו נפעל. אבל כל פעולה אחרת מידיעה זו תהפוך את ידיעת ה' לאמצעי. וייחוד ה' במחשבת האדם למרות ריבוי מעשיו הוא רק בהיות ידיעת ה' אצלו תכלית לריבוי מעשיו. ובידיעה זו ידיעת הנפעלות טפלה לידיעת הפעולה. היינו היות האדם באמת נפעל מתחייב מהיות ה' פועל שאינו נפעל. והיות כל הנבראים נפעלים על פי חוקי הטבע טפלים לידיעת פעולת האדם. אבל מי שעשה נפעלות הנבראים בידי חוקי הטבע עיקר הוא הכופר. והעושה נפעלות האדם בידי ה' עיקר הוא המאמין אמונה כוזבת. כי ידיעה זו בשבילו אמצעי. ובהכרח מדמהו לברואיו. אלא צריך שישים ידיעת ה' עיקר ותכלית. ולא יבחין בין עיקר ותכלית לטפל ואמצעי אלא היודע את פעולתו. נמצא מי ששם מגמת רצונו ידיעת ה' בלבד לא יטעה. ומשם תבוא הדעת שעל ידה ההבדלה כמו שאמרו חכמים. ומשם תבוא התפארת בידיעת שתי הידיעות. ומי שהוא מדרי מעלה, גם אם סובר שהברואים נפעלים בדרך הטבע, הרי שידיעה זו טפלה לידיעה שהיא בשבילו התכלית. אבל כשיאמר זאת לדרי מטה שעיקר ידיעתם היא את פעולתם, הרי שמזה יבינו שאין פעולתם אלא בהיותם פועלים במצבם. והם צריכים דווקא את הידיעה שהם נפעלים קודם היותם פועלים. וזה אזיל חוורא ואתי סומקא. היינו תלך ידיעת פעולתם ותבוא ידיעת היותם נפעלים. כי חוורא הוא חסד פעולה וסומקא גבורה וצמצום הפעולה. ועל ידי זה יבואו לתפארת.
פרק נד. ובזה יובן מה שכתב רבנו בליקוטי מוהר"ן חלק ראשון מאמר ד' שכששב מידיעת ה' לידיעת עצמו שהיא ידיעת פעולתו יש לו דעת שלימה שיש בה אחדות בין חסד וגבורה כי יודע שתכלית שניהם הוא הטוב. כי בידיעת האדם את פעולתו בהכרח יודע הוא טוב ורע. כי אין טוב ורע אלא לפועל מעצמו. בהיותו נבדל ממה שפועל בו. אבל יודע שתכלית שניהם הוא הטוב. וכן בפעולותיו יודע ריבוי פעולותיו אלא ששם להם תכלית אחת. שבהסכמת ריבוי הפעולות וריבוי הדעות לתכלית אחת היא גילוי האחדות הפשוטה מתוך הפעולות המשתנות כמו שכתב רבנו נתן. כי מטרת ה' במתן התורה לבני אדם דווקא הוא דווקא בגלל היותם יודעים את פעולתם וכשיכירו במלכות ה' יתעלה כבודו. כי אין מלך בלא עם.
פרק נה. וזה עניין לא בשמיים היא. כי בידיעת ה' תבטל פעולת האדם. ודווקא כששב האדם מידיעת ה' לידיעת עצמו עם הרושם שנשאר בו מידיעת ה' תבוא פעולתו בכבוד ה'. והרושם הוא ידיעת התכלית בלבד כמבואר שם. כי גם הרואה באספקלריה המאירה שבקיום הציווי עצמו דבק האדם בתכלית, אין זה אלא אחר הנחת הציווי. אבל ביאור הציווי אלא בידיעת פעולת האדם עם הרושם שתכליתן ידיעת ה'. והגם שלא ניתן לבאר איך יגיע הציווי מהתכלית כמבואר לעיל, עם כל זה כשישים אדם כל מגמת פעולותיו התכלית בלבד, ידע כיצד לקיים את הציווי. ועולת האדם היא בתוך חוקי הטבע בלבד, ולכן לא התחשבו במופתים שעשה ר' אליעזר. כי במעשה המצוות לא נדע את פעולת ה' אלא באמונה, אבל לא בידיעה שהוא הפועל היחיד שמידיעה זו יבוא שינוי הטבע. ולכן אין הלכה אלא כדרי מטה שמסכימים עת תכלית פעולותיהם בידיעת ה'. אבל כוונות המצוות אינן אלא כיצד רומזים פעולות האדם לדברים עליונים בפעולת ה'. ולכן יראו גם במצווה פעולת ה'.
פרק נו. ולכן אמר רבנו שלא יכוון האדם כוונות אלא מי שאצלו הכוונות הן הפשט. כי כבר ביארתי שהפשיטות תבוא מהארת ידיעת ה' הפשוטה. ומי שידע את ה' על פי פעולותיו בלבד ייחס לו ריבוי כנ"ל. ולאדם כזה אין הכוונות פשט. כי אין בו פשיטות. אבל ההלכה לרבים לא תיקבע אלא בהסכמת הרבים מתוך הסכמתם על התכלית. כי בזה יהיה עם ה' בהסכמת ריבוי פרטיו על התכלית האחת. ובהסכים רובם על פעולה אחת למטרה זו תחייב הסכמה זו את כולם בהיות כולם מסכימים לתכלית של עם ה' שלא תתקיים תכלית זו אלא בהיותם פועלים יחד למטרה זו. ולכן מה שנאמת בתלמוד מחייב בהיותו בהסכמת כל או רוב חכמי ישראל כמו שכתב רב