דופק על דלתי מרום
New member
לא האח שלי...
משהו שכתבתי לפני חודשיים לאיזה עיתון איזורי. אני חושב שגם לכם יש דעה בנושא. ביום ראשון האחרון עת רוב האוכלוסייה בארץ ישבה מרותקת אל מול מסכי הטלויזיה, מצאתי את עצמי בדרך למקום אחר, בדרך למחאה חברתית-תרבותית, פלצנית יש מי שיגיד. שיגיד. שכן לא שבאמת יש לי משהו ספציפי נגד "האח הגדול", פרט לעבודה שלא מצאתי שום דבר שמסקרן ומגרד את בלוטת החשק שלי לצפות באנשים סגורים ומשועממים משהו, המחאה היא רחבה יותר, אפשר לומר כוללנית. נראה שמבלי שהאזרח הקטן שם לב, כמו בהשתלטות שמתוכננת היטב, הצליחה תרבות הריאלטי להטריף את ההמון, למגנט אותו, להפנט אותו כליל. מבלי שאף אחד התכוון כל ערב הציבור נשאב אל תחרות מסוג אחר, מי ישרוד, מי ירקוד, מי יעלה לגמר ביפה והנד, במי אשתו תבגוד, עם המבט המחויך חסר כל טעם, מותיר את הצופה נבוך, חסרי כבוד. היו מי שחזו את הימים הקשים האלה, ימים שהתרבות שלנו, לב העשייה והמקור לבידור והפקה ישראלית מבוזבזים על תחרויות שרק הולכות ומשתכללות, והצופה הנלהב במקום לעמוד על דעתו, נשאב למניפולציות וספק תככים ומזימות לא לו. בספרו של ג'ורג' אוראוול "1984", שנכתב למעשה לפני שנת 1950, אנו עדים לתחושה ולפחד מן העתיד, מימים בהם הטלסקרין (הקופסה הזאת שנמצאת תמיד במרכז הסלון) פשוט צופה בנו ושולטת רגשית בבני האדם, עולם שאין בו מקום לאישיות ולפרט, וישנו רצון עז בין גבר ואישה למצוא את הייחוד ואת הזכות לחשיבה חופשית אבסולטית. שכן לא חייבים ללכת רחוק מדי ואפשר לראות שגם במחוזותינו היה מי שצפה וחשש מאותה שליטה ארורה וכאוס שעתידה להביא אותה קופסה, מאיר אריאל זצ"ל כתב בתקליטו הנבואי "רישומי פחם" בשנת 1993 את השיר "חיית הברזל" ושם הוא מגדיל לתאר: "קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום, פה לא מפסיק ללהג אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג והמונים המונים חצי אוטומטים הלומי פטישוני כסף סמויים אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים..." המחשבה הזאת שאנחנו בשליטה ויכולים לבחור מה לראות ומה לעשות היא נכונה, כל עוד אנחנו מסגולים לעשות סינון, לאו דווקא לטעמי או לטעמו של האחר, אבל כל אחד חייב להפנים שההיסחפות הזו, ההתמכרות הזאת יש לה השלכות ותוצאות שיכולות להפוך להרסניות. בסופו של יום אנחנו אלו שקובעים איך תראה התרבות שלנו ועל מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו. אלו שיושבים ומחליטים מה לשדר, לוקחים את הצופה כמובן מאליו, מכוונים הכי הנמוך, הכי צהוב, וככל שאנחנו נשתף עם זה פעולה זה רק ילך וחריף. הביקורת העצמית של הצופה היא זו שתביא לגיוון ולהשקעה גדולה יותר ואולי תפסיק לאלתר את הזלזול המתמשך שזולל את זמנכם ואת כספכם בהצבעות סלולריות חסרות תכלית. וכן ברור לכל שקשה להיגמל, ושלא פשוט לא לצפות כשזה הנושא לשיחה בכל מקום, אבל זה אפשרי, אם תהיו קשים עם עצמכם, אם נבין את מהות העניין ולא נתפשר זה יתפוס את כולנו, זה מדבק.
משהו שכתבתי לפני חודשיים לאיזה עיתון איזורי. אני חושב שגם לכם יש דעה בנושא. ביום ראשון האחרון עת רוב האוכלוסייה בארץ ישבה מרותקת אל מול מסכי הטלויזיה, מצאתי את עצמי בדרך למקום אחר, בדרך למחאה חברתית-תרבותית, פלצנית יש מי שיגיד. שיגיד. שכן לא שבאמת יש לי משהו ספציפי נגד "האח הגדול", פרט לעבודה שלא מצאתי שום דבר שמסקרן ומגרד את בלוטת החשק שלי לצפות באנשים סגורים ומשועממים משהו, המחאה היא רחבה יותר, אפשר לומר כוללנית. נראה שמבלי שהאזרח הקטן שם לב, כמו בהשתלטות שמתוכננת היטב, הצליחה תרבות הריאלטי להטריף את ההמון, למגנט אותו, להפנט אותו כליל. מבלי שאף אחד התכוון כל ערב הציבור נשאב אל תחרות מסוג אחר, מי ישרוד, מי ירקוד, מי יעלה לגמר ביפה והנד, במי אשתו תבגוד, עם המבט המחויך חסר כל טעם, מותיר את הצופה נבוך, חסרי כבוד. היו מי שחזו את הימים הקשים האלה, ימים שהתרבות שלנו, לב העשייה והמקור לבידור והפקה ישראלית מבוזבזים על תחרויות שרק הולכות ומשתכללות, והצופה הנלהב במקום לעמוד על דעתו, נשאב למניפולציות וספק תככים ומזימות לא לו. בספרו של ג'ורג' אוראוול "1984", שנכתב למעשה לפני שנת 1950, אנו עדים לתחושה ולפחד מן העתיד, מימים בהם הטלסקרין (הקופסה הזאת שנמצאת תמיד במרכז הסלון) פשוט צופה בנו ושולטת רגשית בבני האדם, עולם שאין בו מקום לאישיות ולפרט, וישנו רצון עז בין גבר ואישה למצוא את הייחוד ואת הזכות לחשיבה חופשית אבסולטית. שכן לא חייבים ללכת רחוק מדי ואפשר לראות שגם במחוזותינו היה מי שצפה וחשש מאותה שליטה ארורה וכאוס שעתידה להביא אותה קופסה, מאיר אריאל זצ"ל כתב בתקליטו הנבואי "רישומי פחם" בשנת 1993 את השיר "חיית הברזל" ושם הוא מגדיל לתאר: "קרניים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום, פה לא מפסיק ללהג אומר מה לרצות, מה לחשוב, מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג והמונים המונים חצי אוטומטים הלומי פטישוני כסף סמויים אצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים..." המחשבה הזאת שאנחנו בשליטה ויכולים לבחור מה לראות ומה לעשות היא נכונה, כל עוד אנחנו מסגולים לעשות סינון, לאו דווקא לטעמי או לטעמו של האחר, אבל כל אחד חייב להפנים שההיסחפות הזו, ההתמכרות הזאת יש לה השלכות ותוצאות שיכולות להפוך להרסניות. בסופו של יום אנחנו אלו שקובעים איך תראה התרבות שלנו ועל מה אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו. אלו שיושבים ומחליטים מה לשדר, לוקחים את הצופה כמובן מאליו, מכוונים הכי הנמוך, הכי צהוב, וככל שאנחנו נשתף עם זה פעולה זה רק ילך וחריף. הביקורת העצמית של הצופה היא זו שתביא לגיוון ולהשקעה גדולה יותר ואולי תפסיק לאלתר את הזלזול המתמשך שזולל את זמנכם ואת כספכם בהצבעות סלולריות חסרות תכלית. וכן ברור לכל שקשה להיגמל, ושלא פשוט לא לצפות כשזה הנושא לשיחה בכל מקום, אבל זה אפשרי, אם תהיו קשים עם עצמכם, אם נבין את מהות העניין ולא נתפשר זה יתפוס את כולנו, זה מדבק.