לא המקום הנכון אבל...
אני צריכה, חייבת, ואינלי מקום אחר. אז כאן, ולא ברצף ולא הכי ידידותי לקורא. זה כ"כ לא עבר לי עדיין, גיליתי את זה רק אתמול בלילה כששמתי לב שאני עדיין ישנה על הצד "שלי" במיטה שטף של זכרונות התחיל איך הכרנו החיוך שלו שכבש אותי אז נזכרתי מתי הוא הפסיק לחייך אליי כמה קינאתי כשהוא חייך אל אחרים אני לא קנאית, אבל אליי הוא כבר לא חייך ושוב זיכרון מתוק מכתבונים של אהבה כ"כ יפים שם בהתחלה כשעוד היה לנו טוב הוא האמין בי, ואז הוא הפסיק להאמין בי איבדתי עבודה משמע לא השתדלתי מספיק ובכלל אני בן אדם לא אחראי ואיזה מן בנאדם בכלל מדליק תנור ופותח חלון? אני. ושוב זיכרון שמחמם את הלב הוא היה הראשון שקרא לי בשם חיבה שם חיבה אמיתי, כזה שהוא לא קושקוש ופושפוש לא שם חיבה שמעבירים מאחת לשניה אחד שלי, שמחבק את השם שלי. ושוב זיכרון כואב, כבר ממש לקראת הסוף יושבים בסלון בדירה שאנחנו לא מצליחים להשכיר לאחרים ואני מבקשת ממנו שעוד פעם אחת יקרא לי כך בבקשה עוד פעם אחת. זוכרת אותו הולך לסרט עם חבר ובת זוגו למה איתי לא? שאלתי ככה. הם רואים שאני במצב רוח לא טוב, הם רוצים לעודד אותי למה אני לא? ממתי אני אויב? זוכרת אותו חוזר מהסרט, נכנס למיטה לצד שלו חודש וחצי ישנים באותה מיטה וכבר לא ביחד כששמעתי שהדלת נפתחת, סובבתי פניי אל החלון שלא יראה את הדמעות את בוכה כי את עושה עליי מניפולציות אני בכיתי כי צר לי כי לא היה שום הסבר סביר למהפך המחריד, הפתאומי ביחס. אז ניסיתי להסתיר. לפעמים אחרי שהוא היה נרדם הייתי מחבקת אותו אולי הוא הפסיק לאהוב אבל אני לא והוא לא ירגיש ואני כ"כ צריכה אז הייתי מחבקת לו את הגב מלטפת באצבע כמעט לא נוגעת את הראש פעם אחת מתוך שינה הוא הניח את כף ידו על ידי המחבקת לא הזיז, הניח הלב שלי פעם כאילו במחווה קטנה זו של שינה אולי יש איזושהי תקווה ולא היתה. היו לנו ימים נוראים הם היו נוראים כי היה גם טוב, הרבה טוב כשאדם אינו מחייך אליך זה נורא כשבזכרון חיוכו אליך הוא מה שגרם לך להתאהב בו כשלא מחבקים יותר זה כואב כי פעם הידיים האלה חיבקו ועטפו ואהבו לאן נעלמו המילים, השיחות ולא דעיכה, לא התפוגגות, לא מעשה נבלה ולא עוול אלא באיבחה, בבת אחת ללא סיבה ראויה כי ככה. אתמול הציפו אותי זכרונות אלה הרשומים ועוד הרבה אחרים מתוקים ומרים עד שנרדמתי בדמעותיי דמעותיי שאין להן ולמניפולציות דבר יש להן הרבה עם אהבה וצער. לא רוצה אותו שוב בחיי, לא עשינו טוב זה לזה אבל איפושהו בתוכי אני עדיין מתגעגעת לרגע הזה, שהוא היה קורא לי בשם החיבה שהיה רק שלי.
אני צריכה, חייבת, ואינלי מקום אחר. אז כאן, ולא ברצף ולא הכי ידידותי לקורא. זה כ"כ לא עבר לי עדיין, גיליתי את זה רק אתמול בלילה כששמתי לב שאני עדיין ישנה על הצד "שלי" במיטה שטף של זכרונות התחיל איך הכרנו החיוך שלו שכבש אותי אז נזכרתי מתי הוא הפסיק לחייך אליי כמה קינאתי כשהוא חייך אל אחרים אני לא קנאית, אבל אליי הוא כבר לא חייך ושוב זיכרון מתוק מכתבונים של אהבה כ"כ יפים שם בהתחלה כשעוד היה לנו טוב הוא האמין בי, ואז הוא הפסיק להאמין בי איבדתי עבודה משמע לא השתדלתי מספיק ובכלל אני בן אדם לא אחראי ואיזה מן בנאדם בכלל מדליק תנור ופותח חלון? אני. ושוב זיכרון שמחמם את הלב הוא היה הראשון שקרא לי בשם חיבה שם חיבה אמיתי, כזה שהוא לא קושקוש ופושפוש לא שם חיבה שמעבירים מאחת לשניה אחד שלי, שמחבק את השם שלי. ושוב זיכרון כואב, כבר ממש לקראת הסוף יושבים בסלון בדירה שאנחנו לא מצליחים להשכיר לאחרים ואני מבקשת ממנו שעוד פעם אחת יקרא לי כך בבקשה עוד פעם אחת. זוכרת אותו הולך לסרט עם חבר ובת זוגו למה איתי לא? שאלתי ככה. הם רואים שאני במצב רוח לא טוב, הם רוצים לעודד אותי למה אני לא? ממתי אני אויב? זוכרת אותו חוזר מהסרט, נכנס למיטה לצד שלו חודש וחצי ישנים באותה מיטה וכבר לא ביחד כששמעתי שהדלת נפתחת, סובבתי פניי אל החלון שלא יראה את הדמעות את בוכה כי את עושה עליי מניפולציות אני בכיתי כי צר לי כי לא היה שום הסבר סביר למהפך המחריד, הפתאומי ביחס. אז ניסיתי להסתיר. לפעמים אחרי שהוא היה נרדם הייתי מחבקת אותו אולי הוא הפסיק לאהוב אבל אני לא והוא לא ירגיש ואני כ"כ צריכה אז הייתי מחבקת לו את הגב מלטפת באצבע כמעט לא נוגעת את הראש פעם אחת מתוך שינה הוא הניח את כף ידו על ידי המחבקת לא הזיז, הניח הלב שלי פעם כאילו במחווה קטנה זו של שינה אולי יש איזושהי תקווה ולא היתה. היו לנו ימים נוראים הם היו נוראים כי היה גם טוב, הרבה טוב כשאדם אינו מחייך אליך זה נורא כשבזכרון חיוכו אליך הוא מה שגרם לך להתאהב בו כשלא מחבקים יותר זה כואב כי פעם הידיים האלה חיבקו ועטפו ואהבו לאן נעלמו המילים, השיחות ולא דעיכה, לא התפוגגות, לא מעשה נבלה ולא עוול אלא באיבחה, בבת אחת ללא סיבה ראויה כי ככה. אתמול הציפו אותי זכרונות אלה הרשומים ועוד הרבה אחרים מתוקים ומרים עד שנרדמתי בדמעותיי דמעותיי שאין להן ולמניפולציות דבר יש להן הרבה עם אהבה וצער. לא רוצה אותו שוב בחיי, לא עשינו טוב זה לזה אבל איפושהו בתוכי אני עדיין מתגעגעת לרגע הזה, שהוא היה קורא לי בשם החיבה שהיה רק שלי.
