birth and death
New member
לא הצלחתי להמציא לזה שם
הסיפור הזה מתאר את הצביעות בעולם את האנוכיות את האטימות של האנשים את הדו פרצופיות ואת הרוע המוזיקה הייתה נעימה, הגן היה שקט וריק מאדם מלבד שלושתם. הוא ישב על הספסל, ידו על אחת והשנייה רוקדת. "שמלה יפה" הוא צעק לה "כמה שהשמלה שלך יפה" והיא המשיכה בשלה, רוקדת לעצמה בגן החשוך לצלילי המוזיקה השקטים. והוא בוחן אותה היטב, שולף אקדח משום מקום ומתבונן בה רוקדת... -בום- -בום- -בום- שלוש יריות. זו שישבה לידו הביטה בחברתה צונחת לריצפה מלאה בדם ונאנקת. אבל היא נשארה על הספסל מחובקת איתו, לוחשת לו כמה חבל, כמה חבל עליה, כמה יפה היא הייתה וכמה חבל שעכשיו היא גמורה, שוכבת על הריצפה המטונפת מלאה בדם. "לא נורא" הוא לחש לה וליטף את שיערה "אני אקנה לך אחת אחרת" והוא קם והוא הלך והוא לא חזר יותר, אבל הוא נשאר איתה שם על הספסל. והוא לא דיבר איתה מעולם מאז, לא שיחת טלפון ולא מכתב, פשוט קם והלך לעולמים. אבל נשאר לנצח מחובק איתה על הספסל, לא שמלה חדשה ולא כלום. והיא, טיפשה, עוד ציפתה שהוא יקנה לה טבעת. והוא קנה לה טבעת וענד לה אותה באותו היום בגן, כשהיא לבשה את השמלה שהוא קנה לה. כמה יפה היא הייתה, כמה יפה השמלה שלה הייתה. בבוקר שאחרי הגיע הגנן, ניקה מעט את הגן שמעולם לא דרש עבודת ניקיון רצינית שכן תמיד מבקריו הקפידו לשמור על הסדר. בעודו גורף עלים יבשים במגרפה ירוקה הבחין בשמלה מתבוססת בשלולית דם ובתוכה גופה. "כמה חבל" אמר והרים את השמלה, "כמה חבל שאנשים לא שומרים על הרכוש שלהם" התבונן עמוקות בשמלה שנשא בשתי ידיו ולחש לה "אל תדאגי, אני אקח אותך ואטפל בך, אתן לך בית חם עד שתחלימי ותוכלי למצוא לעצמך בעלים חדשים". והגנן טוב הלב לקח אותה לביתו ושם שטף אותה במים וסבון, ייבש אותה ותפר את שלושת החורים. עד הערב הוא טיפל בה. לפני שהלך לישון לחש לה "לילה טוב", ליטף אותה וצנח לריצפת התא שלו. למחרת בבוקר גיהץ הגנן התמים את השמלה וחזר עימה לגן למצוא לה בעלים חדשים. והוא הגיע לגן ושם בגן, על הספסל, הוא ראה אותם יושבים, היא לבדה בוכה ודואבת, קרה ומפוחדת, מבולבלת מעט. שיערה המבולגן ובגדיה הרטובים רמזו שאולי היא בילתה את הלילה שם על הספסל, בגן, הנקי תמיד. היא אמרה שגם את היום. "השמלה הזאת, אתה לקחתה אותה אתמול פשוט משלולית הדם ששכבה לידי" "באמת? לא הבחנתי בך" הוא אמר לה והושיט לה את השמלה. "למה עשית את זה?" היא שאלה בפליאה "מדוע שתיקח דבר כלכך בלוי ומלוכלך מהרחוב ותתקן אותו כך באהבה?" "כנראה שיש בי יותר מדי אהבה, מצטער אני צריך לחזור, יחפשו אותי, להתראות..." וצעד עד שנעלם בחזרה לתאו העלוב. והיא ישבה שם עם האהבה שלה, כרגיל, כמו בכל יום. והשלולית, השלולית נעלמה מזמן ובמקומה נשארו רק כמה קליעים ישנים וחלודים שהגנן זרק לפח כשניקה את הגן למחרת.
הסיפור הזה מתאר את הצביעות בעולם את האנוכיות את האטימות של האנשים את הדו פרצופיות ואת הרוע המוזיקה הייתה נעימה, הגן היה שקט וריק מאדם מלבד שלושתם. הוא ישב על הספסל, ידו על אחת והשנייה רוקדת. "שמלה יפה" הוא צעק לה "כמה שהשמלה שלך יפה" והיא המשיכה בשלה, רוקדת לעצמה בגן החשוך לצלילי המוזיקה השקטים. והוא בוחן אותה היטב, שולף אקדח משום מקום ומתבונן בה רוקדת... -בום- -בום- -בום- שלוש יריות. זו שישבה לידו הביטה בחברתה צונחת לריצפה מלאה בדם ונאנקת. אבל היא נשארה על הספסל מחובקת איתו, לוחשת לו כמה חבל, כמה חבל עליה, כמה יפה היא הייתה וכמה חבל שעכשיו היא גמורה, שוכבת על הריצפה המטונפת מלאה בדם. "לא נורא" הוא לחש לה וליטף את שיערה "אני אקנה לך אחת אחרת" והוא קם והוא הלך והוא לא חזר יותר, אבל הוא נשאר איתה שם על הספסל. והוא לא דיבר איתה מעולם מאז, לא שיחת טלפון ולא מכתב, פשוט קם והלך לעולמים. אבל נשאר לנצח מחובק איתה על הספסל, לא שמלה חדשה ולא כלום. והיא, טיפשה, עוד ציפתה שהוא יקנה לה טבעת. והוא קנה לה טבעת וענד לה אותה באותו היום בגן, כשהיא לבשה את השמלה שהוא קנה לה. כמה יפה היא הייתה, כמה יפה השמלה שלה הייתה. בבוקר שאחרי הגיע הגנן, ניקה מעט את הגן שמעולם לא דרש עבודת ניקיון רצינית שכן תמיד מבקריו הקפידו לשמור על הסדר. בעודו גורף עלים יבשים במגרפה ירוקה הבחין בשמלה מתבוססת בשלולית דם ובתוכה גופה. "כמה חבל" אמר והרים את השמלה, "כמה חבל שאנשים לא שומרים על הרכוש שלהם" התבונן עמוקות בשמלה שנשא בשתי ידיו ולחש לה "אל תדאגי, אני אקח אותך ואטפל בך, אתן לך בית חם עד שתחלימי ותוכלי למצוא לעצמך בעלים חדשים". והגנן טוב הלב לקח אותה לביתו ושם שטף אותה במים וסבון, ייבש אותה ותפר את שלושת החורים. עד הערב הוא טיפל בה. לפני שהלך לישון לחש לה "לילה טוב", ליטף אותה וצנח לריצפת התא שלו. למחרת בבוקר גיהץ הגנן התמים את השמלה וחזר עימה לגן למצוא לה בעלים חדשים. והוא הגיע לגן ושם בגן, על הספסל, הוא ראה אותם יושבים, היא לבדה בוכה ודואבת, קרה ומפוחדת, מבולבלת מעט. שיערה המבולגן ובגדיה הרטובים רמזו שאולי היא בילתה את הלילה שם על הספסל, בגן, הנקי תמיד. היא אמרה שגם את היום. "השמלה הזאת, אתה לקחתה אותה אתמול פשוט משלולית הדם ששכבה לידי" "באמת? לא הבחנתי בך" הוא אמר לה והושיט לה את השמלה. "למה עשית את זה?" היא שאלה בפליאה "מדוע שתיקח דבר כלכך בלוי ומלוכלך מהרחוב ותתקן אותו כך באהבה?" "כנראה שיש בי יותר מדי אהבה, מצטער אני צריך לחזור, יחפשו אותי, להתראות..." וצעד עד שנעלם בחזרה לתאו העלוב. והיא ישבה שם עם האהבה שלה, כרגיל, כמו בכל יום. והשלולית, השלולית נעלמה מזמן ובמקומה נשארו רק כמה קליעים ישנים וחלודים שהגנן זרק לפח כשניקה את הגן למחרת.