Bella Lola
Active member
לא התראנו שבועיים.
שבועיים יותר מדי.
ידעתי שהוא יצלצל באינטרקום ויהיו לי 3-4 דקות להתארגן על עצמי בזמן שייקח לו לעלות במעלית לקומה השנייה. 3-4 דקות זה כל מה שהייתי צריכה.
השארתי את הדלת לא נעולה והדבקתי פתק "בוא תמצא אותי..." והשארתי חתימה בשפתון אדום בצורת נשיקה.
האינטרקום צלצל. הלב החסיר פעימה. עוד כמה איברים החסירו פעימה.
פתחתי את דלת הכניסה לבניין והלכתי לחדר השינה שלי שהיה מואר אך ורק עם מנורת לילה קטנה. הנרות כבר היו דלוקים. מוזיקת ג'אז חושנית בקעה מהפלאפון.
נשכבתי על המיטה בבגד גוף מתחרה שחורה שהיו בו יותר קשירות מאשר בד. מסוג הלנז'רי שמספק גישה לכל מקום ולכל איבר בלי הצורך להוריד אותו לגמרי.
אה וירכונים שחורים.
והשפתון האדום.
שמעתי דפיקה על דלת הדירה. לא נשמתי. לא זזתי. לא דיברתי.
כמה שניות ושמעתי את הדלת נפתחת.
כמה שניות אחרי הוא הופיע בפתח חדר השינה שלי.
לפעמים, כשמשעמם ואני מזפזפת בין ערוצים ומגיעה באיזשהו שלב לנשיונל ג'אוגרפיק. פעם נתקלתי שם בתוכנית על טורפים. המבט שהיה לו בעיניים הזכיר לי את אותה תוכנית. לא ידעתי אם להתרגש, לצחוק או לפחד.
"רואים שהתגעגעתי?", שאלתי.
הוא רק עמד שם וחייך חצי חיוך. מהחיוכים האלה שאומרים 'את הולכת להצטער על מה שעשית'. אבל זה יהיה צער מאוד שמח.
"לא הספקתי להתקלח. באתי אליך ישר אחרי העבודה."
והוא ממשיך לעמוד שם, להסתכל עליי, לבחון אותי, ולא זז.
"יש לי מקלחת, יו נואו."
זרק עליי מבט אחרון ויצא מהחדר.
נעליים נזרקות על הרצפה, מים זולגים, וילון מוזז, דקה... שתיים... שלוש... ארבע...
דממה.
שלוש... שתיים...
עוד לא הספקתי להפנים שהוא נכנס לחדר והוא כבר מעליי, מנשק אותי, מרטיב אותי - בכל המובנים.
"אתה רטוב!", צחקתי.
"גם את." קריצה, חיוך.
כשהוא צודק, הוא צודק.
כל מפגש שלנו בארבעת החודשים האחרונים היה מטריף חושים, אבל אותו ערב היה משהו מיוחד. בכמעט 40 שנות חיי זכיתי לכמה לילות מדהימים, אבל הלילה הזה היה מיוחד במינו. כאילו כל חיי הבוגרים הובילו אותי לרגע השיא הזה. לפסגת החושים הזאת. ואם הייתי כותבת יותר טובה, הייתי מצליחה לחשוב על תיאורים נוספים. אם כי, לדעתי, אף מילה, אף ביטוי, אף התבטאות פואטית לא יצליחו להכיל בתוכם את מה שהיה שם באותו ערב.
הוא נישק אותי כאילו היה מורעב ואני הייתי מנת האוכל הראשונה שהוא קיבל מזה שבוע. הוא נישק כל מילימטר בגוף שלי.
היינו צוחקים שמתישהו יגיע הרגע שמספיק שהוא יסתכל עליי ואני אגמור. היינו קרובים לזה באותו לילה. כשהרגשתי את הלשון שלו בין הרגליים שלי, את הלשון החמה והרטובה שלו על הדגדגן שלי, ידעתי שזה הולך לקרות מאוד מהר. לראשונה בחיי התאפקתי שלא לגמור מהר מדי כי רציתי להתענג על כל שניה שהוא נישק, מצץ וליקק. שכחתי עם מי יש לי עסק, כי אחרי שגמרתי, הוא המשיך בשלו. והוא לא הפסיק עד שהתחננתי שיפסיק.
בעוד אני מעורפלת מרוב אקסטזה, הרגשתי את השפתיים שלו על הצוואר שלי, מנשקות בעדינות, והוא חודר אליי לאט... כל כך... כל כך... לאט... נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, נעצר, אני מרגישה ולא מרגישה אותו, מרימה את האגן, הוא מתרחק ומגחך.
"את רוצה אותו?"
אני מהנהנת.
הוא עושה לי 'לא' עם הראש. מגחך.
הוא יודע שאני שונאת לדבר בזמן הסקס.
"נו...", אני מתחננת.
"תגידי לי."
ואני מרגישה את הזין שלו נוגע בשפתיים הפסוקות שלי. הוא עוד שניה בפנים, אבל לא...
"תגידי."
"אני רוצה אותך."
"לא."
"בבקשה..?"
מחייך.
בן ז......
אני כל כך רוצה אותו, צריכה אותו, זקוקה לו, והוא יודע את זה. והוא מחכה. מסתכל לי אל תוך העיניים ומחייך.
"תזיין אותי. בבקשה."
גיחוך.
"בשמחה."
הוא חדר אליי מהר וחזק והתחננתי לעוד יותר מהר ולעוד יותר חזק. הפסקתי לספור כמה פעמים גמרתי, ולפתע הוא עצר, הניח כרית נוספת מתחת לראש שלי, פקחתי את העיניים וראיתי אותו יושב מעליי. האיבר הזקור שלו נוגע-לא נוגע בשפתיים שלי. הרמתי אליו את המבט וליקקתי. פאקינג שבועיים... כמה שהתגעגעתי. עכשיו אני הזכרתי לעצמי את אותה תוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק, וכמה שנהניתי לטרוף את כל כולו. הוא קבע את הקצב, הוא קבע את העומק, ואני התענגתי על כל סנטימטר, על כל אנחה שיצאה מפיו, על כל טעימה של המיצים שלו.
"אני תיכף גומר", הוא אמר ונעמד מעליי.
"תסתכלי עליי."
הסתכלתי. כמה שהוא סקסי, לעזאזל.
"זה מה שרצית לראות?", הוא שאל והתחיל לאונן.
הוא היה שולח לי סרטונים שלו מאונן וגומר, ופעם כתבתי לו שזה סקסי נורא ושהייתי רוצה לראות את זה במציאות. אז הוא סיפק את הסחורה.
"יאללה, לכי להתקלח."
הוא עמד ליד המיטה, נשען על הקיר.
"כן, כדאי."
כל הטישו שבעולם לא היה עוזר במצבי.
התקלחתי עם חיוך מאוזן לאוזן. התקלחתי מהר. בתנור חיכו להם מאפינס שאפיתי בשבילו. תמיד הכנתי משהו טעים לאכול "לאחרי". ואני הייתי מורעבת. אם רק הייתי יודעת ש-10 הדקות של המקלחת יהיו הפעם האחרונה שאחייך, הפעם האחרונה שאשמח, הפעם האחרונה שאראה אותו, הפעם האחרונה שארשה לגבר לגעת בי.
יצאתי מהמקלחת מאושרת. מה זה מאושרת... הייתי בעננים. רגל אחת בגן עדן.
הוא ישב בשולחן העגול בסלון. הפעם האחרונה והיחידה שהוא ישב שם עד כה הייתה כשעל השולחן היה פאזל שהוא רצה לנסות להרכיב. הוא תמיד התיישב על הספה. אבל הוא ישב בשולחן העגול.
הוא ראה אותי, הצביע על הכיסא שהוא "הכין מראש" בשבילי ואמר: "בואי, תשבי", כולו רציני כמו שלא ראיתי אותו אף פעם בארבעת החודשים האחרונים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא רציתי להאמין בזה.
"תראי, מעולם לא באמת הגדרנו את מערכת היחסים הזאת ... כבר לפני שבועיים הרגשתי לא בטוח בנו ... לא רציתי להרוס לך את מצב הרוח לפני חגיגות יום ההולדת של אבא שלך ... לא התכוונתי היום... איתך ... באתי להיפרד ממך פנים מול פנים ... אבל כשראיתי אותך .... וכל ה...סצנה ... לא התאפקתי"
------------------------------------------------------------------------------------------
אם אתה קורא את זה (ואתה תדע מי אתה כשתקרא את זה) -
הרסת אותי. חירבת והרסת. שברת ומחקת. אני שהייתי, אני שהכרת, יותר לא קיימת. לא יודעת מה נשאר, אם נשאר בכלל משהו חוץ מהגוף הפיזי, שגם הוא לאט לאט נהרס. 3.5 שנים ואני עדיין לא יודעת ואין בי יותר שום אמונה שאי פעם אדע או שאחזור להיות... מישהי. מישהי נורמלית. מישהי שלא מתעוררת כל יום עם דמעות בעיניים וחוסר חשק לחיות.
ואם אתה לא קורא את זה (ורוב הסיכויים שלא, ברור לי) -
אז סיפרתי את הסיפור שלי. גם אם לקהל אנונימי שאולי כלל לא אכפת לו. הוצאתי את כל הרעלים האלה החוצה ואולי זה יעזור לי להחלים.
שבועיים יותר מדי.
ידעתי שהוא יצלצל באינטרקום ויהיו לי 3-4 דקות להתארגן על עצמי בזמן שייקח לו לעלות במעלית לקומה השנייה. 3-4 דקות זה כל מה שהייתי צריכה.
השארתי את הדלת לא נעולה והדבקתי פתק "בוא תמצא אותי..." והשארתי חתימה בשפתון אדום בצורת נשיקה.
האינטרקום צלצל. הלב החסיר פעימה. עוד כמה איברים החסירו פעימה.
פתחתי את דלת הכניסה לבניין והלכתי לחדר השינה שלי שהיה מואר אך ורק עם מנורת לילה קטנה. הנרות כבר היו דלוקים. מוזיקת ג'אז חושנית בקעה מהפלאפון.
נשכבתי על המיטה בבגד גוף מתחרה שחורה שהיו בו יותר קשירות מאשר בד. מסוג הלנז'רי שמספק גישה לכל מקום ולכל איבר בלי הצורך להוריד אותו לגמרי.
אה וירכונים שחורים.
והשפתון האדום.
שמעתי דפיקה על דלת הדירה. לא נשמתי. לא זזתי. לא דיברתי.
כמה שניות ושמעתי את הדלת נפתחת.
כמה שניות אחרי הוא הופיע בפתח חדר השינה שלי.
לפעמים, כשמשעמם ואני מזפזפת בין ערוצים ומגיעה באיזשהו שלב לנשיונל ג'אוגרפיק. פעם נתקלתי שם בתוכנית על טורפים. המבט שהיה לו בעיניים הזכיר לי את אותה תוכנית. לא ידעתי אם להתרגש, לצחוק או לפחד.
"רואים שהתגעגעתי?", שאלתי.
הוא רק עמד שם וחייך חצי חיוך. מהחיוכים האלה שאומרים 'את הולכת להצטער על מה שעשית'. אבל זה יהיה צער מאוד שמח.
"לא הספקתי להתקלח. באתי אליך ישר אחרי העבודה."
והוא ממשיך לעמוד שם, להסתכל עליי, לבחון אותי, ולא זז.
"יש לי מקלחת, יו נואו."
זרק עליי מבט אחרון ויצא מהחדר.
נעליים נזרקות על הרצפה, מים זולגים, וילון מוזז, דקה... שתיים... שלוש... ארבע...
דממה.
שלוש... שתיים...
עוד לא הספקתי להפנים שהוא נכנס לחדר והוא כבר מעליי, מנשק אותי, מרטיב אותי - בכל המובנים.
"אתה רטוב!", צחקתי.
"גם את." קריצה, חיוך.
כשהוא צודק, הוא צודק.
כל מפגש שלנו בארבעת החודשים האחרונים היה מטריף חושים, אבל אותו ערב היה משהו מיוחד. בכמעט 40 שנות חיי זכיתי לכמה לילות מדהימים, אבל הלילה הזה היה מיוחד במינו. כאילו כל חיי הבוגרים הובילו אותי לרגע השיא הזה. לפסגת החושים הזאת. ואם הייתי כותבת יותר טובה, הייתי מצליחה לחשוב על תיאורים נוספים. אם כי, לדעתי, אף מילה, אף ביטוי, אף התבטאות פואטית לא יצליחו להכיל בתוכם את מה שהיה שם באותו ערב.
הוא נישק אותי כאילו היה מורעב ואני הייתי מנת האוכל הראשונה שהוא קיבל מזה שבוע. הוא נישק כל מילימטר בגוף שלי.
היינו צוחקים שמתישהו יגיע הרגע שמספיק שהוא יסתכל עליי ואני אגמור. היינו קרובים לזה באותו לילה. כשהרגשתי את הלשון שלו בין הרגליים שלי, את הלשון החמה והרטובה שלו על הדגדגן שלי, ידעתי שזה הולך לקרות מאוד מהר. לראשונה בחיי התאפקתי שלא לגמור מהר מדי כי רציתי להתענג על כל שניה שהוא נישק, מצץ וליקק. שכחתי עם מי יש לי עסק, כי אחרי שגמרתי, הוא המשיך בשלו. והוא לא הפסיק עד שהתחננתי שיפסיק.
בעוד אני מעורפלת מרוב אקסטזה, הרגשתי את השפתיים שלו על הצוואר שלי, מנשקות בעדינות, והוא חודר אליי לאט... כל כך... כל כך... לאט... נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, נעצר, אני מרגישה ולא מרגישה אותו, מרימה את האגן, הוא מתרחק ומגחך.
"את רוצה אותו?"
אני מהנהנת.
הוא עושה לי 'לא' עם הראש. מגחך.
הוא יודע שאני שונאת לדבר בזמן הסקס.
"נו...", אני מתחננת.
"תגידי לי."
ואני מרגישה את הזין שלו נוגע בשפתיים הפסוקות שלי. הוא עוד שניה בפנים, אבל לא...
"תגידי."
"אני רוצה אותך."
"לא."
"בבקשה..?"
מחייך.
בן ז......
אני כל כך רוצה אותו, צריכה אותו, זקוקה לו, והוא יודע את זה. והוא מחכה. מסתכל לי אל תוך העיניים ומחייך.
"תזיין אותי. בבקשה."
גיחוך.
"בשמחה."
הוא חדר אליי מהר וחזק והתחננתי לעוד יותר מהר ולעוד יותר חזק. הפסקתי לספור כמה פעמים גמרתי, ולפתע הוא עצר, הניח כרית נוספת מתחת לראש שלי, פקחתי את העיניים וראיתי אותו יושב מעליי. האיבר הזקור שלו נוגע-לא נוגע בשפתיים שלי. הרמתי אליו את המבט וליקקתי. פאקינג שבועיים... כמה שהתגעגעתי. עכשיו אני הזכרתי לעצמי את אותה תוכנית בנשיונל ג'אוגרפיק, וכמה שנהניתי לטרוף את כל כולו. הוא קבע את הקצב, הוא קבע את העומק, ואני התענגתי על כל סנטימטר, על כל אנחה שיצאה מפיו, על כל טעימה של המיצים שלו.
"אני תיכף גומר", הוא אמר ונעמד מעליי.
"תסתכלי עליי."
הסתכלתי. כמה שהוא סקסי, לעזאזל.
"זה מה שרצית לראות?", הוא שאל והתחיל לאונן.
הוא היה שולח לי סרטונים שלו מאונן וגומר, ופעם כתבתי לו שזה סקסי נורא ושהייתי רוצה לראות את זה במציאות. אז הוא סיפק את הסחורה.
"יאללה, לכי להתקלח."
הוא עמד ליד המיטה, נשען על הקיר.
"כן, כדאי."
כל הטישו שבעולם לא היה עוזר במצבי.
התקלחתי עם חיוך מאוזן לאוזן. התקלחתי מהר. בתנור חיכו להם מאפינס שאפיתי בשבילו. תמיד הכנתי משהו טעים לאכול "לאחרי". ואני הייתי מורעבת. אם רק הייתי יודעת ש-10 הדקות של המקלחת יהיו הפעם האחרונה שאחייך, הפעם האחרונה שאשמח, הפעם האחרונה שאראה אותו, הפעם האחרונה שארשה לגבר לגעת בי.
יצאתי מהמקלחת מאושרת. מה זה מאושרת... הייתי בעננים. רגל אחת בגן עדן.
הוא ישב בשולחן העגול בסלון. הפעם האחרונה והיחידה שהוא ישב שם עד כה הייתה כשעל השולחן היה פאזל שהוא רצה לנסות להרכיב. הוא תמיד התיישב על הספה. אבל הוא ישב בשולחן העגול.
הוא ראה אותי, הצביע על הכיסא שהוא "הכין מראש" בשבילי ואמר: "בואי, תשבי", כולו רציני כמו שלא ראיתי אותו אף פעם בארבעת החודשים האחרונים. הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא רציתי להאמין בזה.
"תראי, מעולם לא באמת הגדרנו את מערכת היחסים הזאת ... כבר לפני שבועיים הרגשתי לא בטוח בנו ... לא רציתי להרוס לך את מצב הרוח לפני חגיגות יום ההולדת של אבא שלך ... לא התכוונתי היום... איתך ... באתי להיפרד ממך פנים מול פנים ... אבל כשראיתי אותך .... וכל ה...סצנה ... לא התאפקתי"
------------------------------------------------------------------------------------------
אם אתה קורא את זה (ואתה תדע מי אתה כשתקרא את זה) -
הרסת אותי. חירבת והרסת. שברת ומחקת. אני שהייתי, אני שהכרת, יותר לא קיימת. לא יודעת מה נשאר, אם נשאר בכלל משהו חוץ מהגוף הפיזי, שגם הוא לאט לאט נהרס. 3.5 שנים ואני עדיין לא יודעת ואין בי יותר שום אמונה שאי פעם אדע או שאחזור להיות... מישהי. מישהי נורמלית. מישהי שלא מתעוררת כל יום עם דמעות בעיניים וחוסר חשק לחיות.
ואם אתה לא קורא את זה (ורוב הסיכויים שלא, ברור לי) -
אז סיפרתי את הסיפור שלי. גם אם לקהל אנונימי שאולי כלל לא אכפת לו. הוצאתי את כל הרעלים האלה החוצה ואולי זה יעזור לי להחלים.
