אני לא יודע
עקרונית אני חושב כמוך, שלמוזיקה יש חיים משלה ואמנות צריך לחוות במנותק מהאמן.
רק שהפעם זהו מקרה קשה.
כי רוי הארפר לא כתב שירים מנותקים.
אני יודע ואתה יודע, שמתוך מכלול השירים של הארפר, הסונגבוק שלו, עולה דמות מצטברת שלו עצמו. אולי אמיתית, אולי הדמות שהארפר רוצה שנאמין כי היא אמיתית.
והדמות של הארפר, שמשתקפת בשירים היא דמות מוסרית, רגישה, נכונה וצודקת, לעתים על גבול הצדקנות, ללא פשרות.
הארפר יוצא, או מוציא עצמו, אביר של אהבה, נביא של זעם, דעתן, סוג של מטיף חילוני. ויש לו מה לומר על כל דבר. מישהו שאתה רוצה לקחת ממנו משהו לחיים שלך.
אבל פעם הייתה ילדה בת 12. והיא לא כתבה מעולם ולו שיר מרטיט לב אחד.
ובכל זאת, היא הייתה ילדה, ובגיל 12 היא הייתה אמורה לשחק עם הבובות שלה, לא עם איבר המין של הארפר.
בגיל 12, המבוגרים סביבה היו אמורים לספק לה בטחון והגנה מהעולם שלהם, כדי שהיא תוכל להמשיך עם הילדות שלה, כמו כל הילדות.
אבל אחד מהמבוגרים הללו שהקיפו אותה לקח לה את זה.
הילדה חדלה להיות ילדה ואילו הפדופיל המשיך בחייו כרגיל.
כל הדברים שכתבת לא יכולים להיות הצדקה. לא תירוץ ואף לא טיעון מקל למעשים ש(כביכול) עשה.
הארפר המשיך בחייו בלי לתת את הדין על פשעיו. ואפילו אם היא אומרת עכשיו שאין לה טינה כלפי האיש שלקח לה את הילדות, זה לא משנה.
ב 1975 הארפר לא יכול היה לדעת איזה נזק נפשי הוא גורם או לא גורם לקרבן שלו.
הוא היה בן 34 והיא ילדה. הוא היה אמור להגן עליה מעצמו.
שום דבר לא יכול לכסות על זה.
אפילו אם חוץ מתשע התקיפות המיניות (ואלו היו תקיפות גם אם הילדה רצתה את המין) הארפר אכן הפך לאדם אחר ונותר נופת של צופים עד עצם היום הזה.
לשכנינו הערבים יש ביטוי שאומר, חבית דבש שיש בה כפית חרא, היא חבית חרא.
לכן, אם ההאשמות נכונות, אני שמח שלא קיים חוק התיישנות באנגליה. כי אם העבר חזר אחרי 40 שנה לנשוך באחוריו, לזה ייקרא צדק.
ובאשר לכל השירים היפהפיים שהוא כתב, ואפילו האלבום החדש מלפני חודשיים שממש נדלקתי עליו, אני לא יודע. באמת שלא יודע.