לא יודעת אם זה המקום הנכון

[SofyTofy]

לא יודעת אם זה המקום הנכון../images/Emo103.gif

אבל אתם מכירים את זה שלפעמים הכל רע? וזה לאו דווקא אאפילו לגמרי לא קשור לפורום או למשהו כזה. ופשוט רע. ואתה חושב על דברים שלא חשבת עליהם כבר הרבה זמן, ואתה נזכר בהם ורוצה לבכות. וזה מה שקורה עכשיו. אני שונאת אותו

 

[sh53]

קורה לכולנו

תעשי מה שאת עושה בד"כ כשרע לך: לשמוע מוסיקה, לטייל או לעשות הליכה רגלית, לקרוא ספר, לישון, לנוח. אם זה תקופה כזאת שאת יודעת שהיא תעבור לך, אל תלחמי בזה, תני לה לעבור לבד. אם את רואה שזה נמשך, נמשך ונמשך, זה הזמן לשתף אותנו

, אולי לשפוך את הלב גם יעזור

 

[SofyTofy]

אז זהו../images/Emo103.gif

שלא רע לי בד"כ. וזה משגע לי את השכל. אני שונאת אותו

וזה סיפור כ"כ ארוך, שרק להיזכר בו יגרום לי להרגיש רע יותר, אז אולי לא כדאי שאני אשתף.

 

[Padme Amidala]

../images/Emo24.gif

תאמיני לי, שתמיד עוזר לפרוק את מה שיש לך על הלב. זאת הקלה עצומה...

 

[sh53]

בהחלט לשתף

צריך גם להתמודד עם מצבים כאלה ואם ההתמודדות היא בדרך של שיתוף, אולי יהיה לך קל יותר אחרי זה.

 

[SofyTofy]

אני לא רוצה שתחשבו ש..../images/Emo103.gif

זה ילדותי. כי אולי זה כן. בסה"כ אני הרבה יותר צעירה מרובכם כאן ויכול להיות שתחשבו שזו פשוט בעיה קטנה, אבל תבינו שבגיל שלי, זו בעיה נורא גדולה, כי כשהלב נשבר לרסיסים, זה לא ממש שמנה באיזה גיל זה, נכון?

 

[ה מוזה]

ללב

אין גיל

גם לא לרסיסים ..

 

[Padme Amidala]

../images/Emo45.gif

המוזה צודקת. ירדן, אני גדולה ממך רק בשנה אבל אני יכולה לספר לך ששנה שעברה אני סבלתי מכאב לב איום. מסוג זה שהוא נשבר לרסיסים, ועוד דורכים עליו שוב ושוב. אני אפילו עוד לא התגברתי על זה עכשיו, כמעט שנה אחרי התקרית... אז בקיצר את מוזמנת לספר... כשזה נוגע לענייני הלב, גיל זה רק מספר.

 

[sh53]

את יכולה להרגיש בנוח כאן, זה ביתך

בשביל זה הוקם הפורום הזה. היום אני נותנת לך כתף לתמיכה ואוזן קשבת, מחר את תיתני לי אותו דבר כשאצטרך. אנו כאן - אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

 

[Pure SilenCe]

לא משווים צרות.

מה שיכול להיות ענק בעיניי, יהיה פעוט בעיניי אחרים, אבל זה לא מוריד מהכאב. לפרוק, לשתף, עוזר לרוקן את הלב, גם הבכי הוא כבר לא של כאב אלא של התנקות.

 

[SofyTofy]

הסיפור המלא../images/Emo103.gif

"קצת" ארוך. מקווה שלא ישעמם אתכם. לפני 3 שנים - בתחילת כיתה ו' (עכשיו אני בכיתה ח'), נעשיתי ידידה טובה של ילד אחד. התאהבתי בו - טעות מס' 1. סיפרתי רק לשתי החברות הכי טובות שלי, אחת מהן הייתה ידידה עוד יותר טובה שלו. החלטנו שאני אספר לו - טעות מס' 2. מאז, הוא פשוט היה מגעיל אליי, כל מסיבה הוא התעלם ממני, הוא היה די מניאק. אבל אני יודעת שהוא לא ככה באמת והוא פשוט נבהל. בזמן שהחברות שלי החליפו כל יומיים חבר, או מישהו שהן "אוהבות", אני נשארתי תקועה איתו. בכיתי בגללו המון. כל כיתה ו', שהייתה שנה מעולה מבחינתי, סבלתי רק בגללו. בכיתה ז', הוא עבר לחטיבה אחרת ואני לאחרת. חברה שלי, שנשארה ידידה שלו, אמרה לו שאני כבר לא אוהבת אותו ואין לו מה לדאוג (אני אמרתי לה). חזרנו בערך להיות בקשר מדי פעם, רק שלום, נשיקה וביי. הוא עדיין נורא מתבייש ממני. הבעיה היחידה היא, ששיקרתי. אני כ"כ אוהבת אותו. לא עובר יום שאני לא חושבת עליו. לא עובר יום שאני לא בוכה בגללו. השנה, הוא עבר להרצליה. כ"כ רחוק ממני, וכ"כ קרוב ללב. לא ירדתי ממנו עדיין. עדיין חושבת, עדיין נזכרת, עדיין אוהבת, עדיין בוכה כל יום מחדש. ונשבר לי. וזה משגע אותי. הוא בכלל לא פה. לא פגשתי אותו כבר המון זמן. לא דיברתי איתו כבר המון זמן. אז למה הוא תקע פה? למה?! ולמה דווקא אני? למה אני לא יכולה להיות מאלה שכל יום אוהבות מישהו אחר, ורק כי הוא "כוסון". למה אני עדיין אוהבת אותו? למה הוא עדיין מופיע לי בחלומות? ולמה אני עדיין בוכה בגללו? הוא בכלל לא כאן לעזאזל! אני כ"כ אוהבת אותו

חברות שלי אומרות שאני מאוהבת. וזה מאוד מפחיד אותי. ואם זה לא יעבור אף פעם? זה הסיפור המלא. טיפשי אה?

 

[Padme Amidala]

זה לא טיפשי בכלל ../images/Emo24.gif

ירדן, דבר ראשון- להתאהב זו לא טעות. הלב שלך הוא לא מכונה, והוא לא יכול להגיד לך במי להתאהב ובמי לא. ככה זה. את בעצמך רשמת שהתאהבת בו באמת, ועובדה שהעניין הזה החזיק למעלה משנתיים ועדיין ממשיך. הוא התעלם ממך? בעיה שלו. את בעצמך רשמת שהוא כנראה עשה את זה מתוך בהלה. אל תשכחי גם שאנשים משתנים ומתבגרים מאוד בשנים האלו, אז אולי במהלך השנה הוא ילמד לקבל את זה בדרך יותר בוגרת אם תשמרו על קשר- מה שאני מאוד מציעה לך לעשות. תשמרי איתו על קשר כידידים. בינתיים כדאי שתצאי יותר, תכירי אנשים חדשים, וכו'. אולי אפילו תפגשי מישהו חדש. אני לא יכולה להגיד לך פשוט "תשכחי אותו", כי כמו שרשמתי מקודם, הלב שלך הוא לא מכונה והוא לא יכול בצ'יק למחוק את כל השנים האלו ואת האהבה הזאת, כי בנוסף לבכי והאכזבה יש את ההרגשה המתוקה הזאת שאת מרגישה בכל פעם שאת חושבת עליו... אני יכולה לומר לך שאישית אני מאוד מזדהה איתך בנושא הזה. אם את רוצה, יש לך אותי באייסיקיו ואת תמיד מוזמנת לפנות אליי.

 

[sh53]

לא טיפשי בכלל, בכלל לא ../images/Emo140.gif

קרה וקורה לכולם, לא מכירה אפילו גבר/אשה שלא קרה להם מקרה דומה אפילו פעם אחת, שהתאהבו קשות וזה לא היה הדדי

מה אפשר לעשות בנדון? * לכתוב, לכתוב ולכתוב בפורומים. לא להתבייש, לתת לאנשים לעזור לך, לאפשר לאנשים לתת לך אוזן קשבת וכתף לתמיכה - אם זה בפורום כאן ואם זה בפורומים הנוספים של תפוז (כמו אהבה בגיל ההתבגרות, אהבה ורומנטיקה וכו'), אפילו בפורום שאת מנהלת, אני בטוחה שאם תרשמי הודעה יהיו חברים שיתמכו בך ויעשו הכל כדי שתחייכי. * לפנות ליועץ/יועצת בית הספר ולדבר, לספר ולשתף (לא לשמור הכל בפנים בתוך הבטן). * לשתף את המשפחה (ההורים, האחים והאחיות). * לפנות לאגודות וארגונים לקבלת אוזן קשבת (כמו ער"ן וכו'). בקיצור לתת לאנשים לעזור לך, להוציא דברים מהלב ומהבטן, לשתף ולהתפרק. לא יודעת אם את יוצאת ומבלה עם חברות, אם לא - אז הגיע הזמן. כך גם תעסיקי את עצמך ולא כל הזמן תחשבי רק עליו. זה הזמן לעשות דברים שאת הכי אוהבת: ללכת לסרטים, ללכת למסיבות, להרשם לחוגים שמעניינים אותך, להרשם לספריה או כל משהו אחר שעושה לך טוב בלב. מה דעתך? מתאים לך או שזה לא הסגנון שלך בכלל? אם לא, אז נמשיך לחפש דרך ודברים שכן יתאימו לך

 

[Padme Amidala]

אגב כתיבות...

לי יש יומן, ולי זה אישית מאוד עוזר- כשאני בלחץ/דיכאון/מאוהבת/כועסת, אני תמיד כותבת בו ופורקת הכל. כדאי לך לנסות

 

[SofyTofy]

וואו, הגזמתם לגמרי../images/Emo103.gif

אני ממש לא בקטע הזה. אני יוצאת הרבה, יש לי הרבה חברים וחברות, אני בסה"כ נהנית מהחיים ואני לא צריכה לשתף בפורומים ובטח ובטח ובטח ובטח שלא להתקשר לאיזו אגודה. חבל ששיתפתי אתכם

 

[sh53]

התכוונתי לטוב ובטח שלא לפגוע בך../images/Emo140.gif

אני לא מכירה אותך ובגלל זה הצעתי את כל האפשרויות שעלו לי בראש. בטח ובטח שהכוונה שלי לא היתה לפגוע בך, ואם נפגעת - עמך הסליחה. מקווה שזה לא יגרום לך להדיר את רגלייך מפורום זה.

 

[SofyTofy]

זה בסדר../images/Emo13.gif../images/Emo103.gif

לא נפגעתי, תודה.

 

[Padme Amidala]

גם אני לא התכוונתי להעליב אותך...

אני בסה"כ אמרתי לך מה אני עשיתי כשהייתי במצב שלך. לא התכוונתי לרמוז שאת לא יוצאת ושאת בודדה וכו' וכו'. חס ושלום... אולי ייעוץ זה פשוט לא התחום שלי. רק רציתי לעזור לך...

 

[Pure SilenCe]

אני חושבת..

שהוא עדיין עמוק בלבך, במחשבותייך, בחלומותייך, דווקא בגלל שלא יכולת לממש את האהבה הזו. כשאנחנו רוצים כל כך משהו, חושבים על זה רבות במהלך היום יום, במקביל לתפקוד הרגיל, זה משתקף חזרה בתת מודע שלנו ומופיע לנו בחלומות. תראי, מכיתה ו' ועד כיתה ח' המון דברים משתנים. הרגש לובש מדים אחרים, מתבגרים, משתנה השקפת העולם וצורת החשיבה. אלו שלוש שנים מאוד חשובות בתהליך הבגרות. אני מניחה שגם האהבה שלך אליו השתנתה והפכה מהתאהבות לאהבה. אני מבינה גם שאת אוהבת אותו כיום יותר, דווקא בגלל האופי ולא המראה. יש לך ייתרון שהוא גם חיסרון. אתם ידידים. מה שאומר שאת קרובה אליו יותר. כמו אמרת, המרחק הגיאוגרפי לא מבטל את הקרבה בלב. מצד אחד זה טוב שאתם ידידים כי הוא "שלך" במובן מסויים. מצד שני זה יכול להכאיב להיות לצד אדם לא בדרך שהיינו רוצים. מה אני מציעה לך? תקחי את קרבת הידידות בינכם לכיוון החיובי. אז אתם לא חברים, אבל לפחות אין נתק. תני לו להכיר אותך יותר לעומק. אולי זה ייצור תפנית אצלו והוא יאהב את מה שהוא מגלה וכך תבנו מערכת יחסים. אולי אצלך תהיה תפנית ותלמדי לאהוב אותו כידיד בלבד? אבל אל תמני את טעויות שלך. האהבה היא רגש שלא שואל אותנו ומזמין את עצמו לבד. זה לא בריא להצטער על שהתאהבת בו או על שסיפרת. יכול להיות הוא התרחק דווקא בגלל שלא הרגיש כמוך והחשש לפגוע בך הוביל להחלטה שלו להתנתק. והכי טוב במצבים כאלו, לא לערב את חברות. עד כמ שחברה יכולה להיות טובה, עדיף שאיש לא ידבר על הנושא הזה איתו. אם מישהו מכם יחליט לפתוח את זה.. זה בריא יותר מאשר שאחרים ידברו. ולא.. זה לא טפשי. וואו אני קשקשנית. בוקר אור