לא יודעת להציב גבולות
אני בת 28 וכל השנים הייתי בלי חברות. אני לא בן אדם חברותי ולא מצליחה ליצור קשרים חברתיים. מבחוץ זה נראה כאילו אני הבן אדם הכי חברותי בעולם ואני יכולה לדבר עם כולם אבל כשמגיעים כבר לשלב של חברה אמיתית אז אין . כל המסגרות שהייתי בהם בית הספר , צבא וגם בעבודה שעבדתי בה שנים אין - חלקן מעמידות פנים שהן חברות , אפילו מתכתבות איתי והכל אבל שמגיע רגע האמת להיות חברה מחוץ למסגרת העבודה למשל אז אני מחוץ לעניין..
לפני כ8 חודשים בערך הכרתי בעבוודה מישהי שהיא שונה ממני באישיות. היא עבדה באופן זמני בעבודה שלנו והיא רק בת 21
לאדמיינתי לרגע בתחילת הקשר שלי איתה , שהקשר שלנו יהפוך לכזה עוצמתי ואפילו חונק!
בתחילת ההיכרות שלנו אפילו סלדתי ממנה בהתחלה כי אני הייתי רזה (מאז שהכרתי אותה עליתי 20 קג ואנחנו קרובות לאותו המשקל ועדיין היא יותר שמנה).
לא דמיינתי שיהיה לי איזה שהיא שפה משותפת איתה ..אבל טעיתי כמה שטעיתי..
אחרי חודשיים של קשר ממש נקשרתי אליה ואפילו קינאתי שיש לה עוד 2 חברות שהיא מסתובבת איתם. האחת בבוקר עד הערב -שאיתה היא ניתקה את הקשר ועוד אחת בצבא שהיא רואה מעט אבל לדעתי היא יותר אוהבת אותה כי היא יותר חברותית ולא משעממת כמוני (אני אדם ביישן, לא אחת שמפתחת שיחה אם היא עושה ישיבות עם בנים ולרוב לא כייף לבנים שאני שותקת)
למרות הפער באישיות שלנו -אני מופנמת בעוד היא מוחצנת ובעלת ביטחון עצמי.
איתה מתחילים כל הזמן בנים בעוד איתי לא ואני בכלל לא מכוערת (השתתפתי בתחרות יופי)
עם הזמן התחלתי לאמץ את האופי שלה והפכתי להיות תוקפנית -זה הסיבה שפיטרו אותי מעבודה (שכבר מזמן הייתי צריכה לעוף משם בגלל היחס ). מאוד הערצתי את הביטחון העצמי ולמרות שהייתי ממש בתחתית בלי לשים לב עלה לי הביטחון העצמי קצת.
מצד שני ככל שעברו החודשים במיוחד בחודש האחרון פתאום שמתי לב שהקשר שלנו הפך להיות ממש מעיק.
אפילו אמא שלי התערבה וממש לא מרוצה מכך שאני גם צועקת עליה (שהיא הייתה צועקת עליי בעבר פשוט סתמתי את הפה עד שהיא נרגעה . לא משנה אם היא צדקה או לא ביקשתי ממנה סליחה ).
הפכתי להיות כפתור לחץ מטורפת. מספיק מילה אחת לא במקום ויש לי פתיל קצר כמוהה .
קורה לא פעם שאני כמעט מתחילה לטפס עלל הקירות על כך ששתצינו צועקות אחת על השנייה. היא זאת שמתחילה איתי תמיד. אני מנסה להתעלם ממנה כמו בעבר אבל לא מצליחה . מתחיל מטף צעקות
בנוסף למשהו השלילי הזה שאני עם פתיל קצר שלא תמיד זה טוב היא גם גוזלת ממני את החיים.
זה גם מה שאני מרגישה וגם מה שאמא שלי אומרת.
לדעתה של אמא אני הפודל שלה. כל היום היא גוזללת ממני, תמיד מתקשרת וכל שיחת טלפון נמשכת מעל שעה גם אם אין על מה לדבר.
בהתחלה זה החמיא לי והכל ופתאום זה מעיק. לפעמים בא לי זמן איכות לעצמי, לפעמים לא בא לי להיות עסוקה כל היום בהתכתבויות ולתת דין וחשבון איפה אני..
אני אחת שהתרגלתי להיות לבד בלי חברות. אם רציתי לראות סרט הלכתי לבד , אם רציתי ללכת לים התפשרתי על זה שאני לא יכנס לים אבל השתזפתי , אם רציתי לאכול בבית קפה לא נמענתי אפילו שאני בלי חברות.
בעוד שכל הבנות הולכות לקניון לטייל אחת עם השנייה ולראות בגדים אני בכלל לא מתחברת לאופנה ולא מתלהבת לקניון.
אין לי שום בעייה לטייל בחנוית קוסמטיקה ולמרוח זמן גם שעה אם צריך בלי שמישהי תלחץ עלי "כמה זמן!!"
לפני כמה ימים בדיוק היה לי ריב עם החברה הזאת.
חטפתי עליה עצבים מממש. תמיד אני מתפשרת על עצמי והולכת לכל מקום . פ]תאום לא התחשק לי לנסוע איתה בשביל חנות אחת מסכנה של נעיים רחוק מהבית. אמרתי לה וקיבלתי בתגובה הערה שאני בחורה נצלנית שנמצאת איתה רק בשביל היציאות איתה וזה בכלל לא נכון!
יש לציין שכל המפגשים שלה עם בנים אני בכלל לא מתלהבת ומגיעה כדי לשמר איתה את הקשר
כעסתי עליה כל כך שאמראתי לה שאנחנו לא מתאימות ושאני רוצה לנתק את הקשר. הרגשתי הצפה
היא אמרה שהיא מתנצלת ולא ידעה שהריב הזה יגיע למצב שכזה..
והנה השלמנו ועדיין אני מרגישה כלואה איתה.
לכל מקום אנחנו הולכותץ ביחד כמו לחפש עבודה ומחר אנחנו הולכות לשים קורות חיים בסופר כי שתינו היינו בכוח אדם והציע לנו אותה משרה.
אמא ממש עצבנית ואומרת שהקשר שלנו יותר מדי אינטנסיבי, שהיא צעירה ממני ועם נסיון בקופה ואילו לי אין !
היא אומרת לי שגם האופי שלי לא מתאים לשה ויהיה לי קשה למצוא עבודה חדשה והיא פשוט תשגע אותי כי כאילו אני נותנת לה דוח איפה אני מה ומי..
איך אני מציבה לה גבולות? לפעמים זה פשוטט מציק שהיא מתקשרת ומצד שני לחזור שוב לאותו מצב של להיות בודדה לגמרי גם עצוב
אני בת 28 וכל השנים הייתי בלי חברות. אני לא בן אדם חברותי ולא מצליחה ליצור קשרים חברתיים. מבחוץ זה נראה כאילו אני הבן אדם הכי חברותי בעולם ואני יכולה לדבר עם כולם אבל כשמגיעים כבר לשלב של חברה אמיתית אז אין . כל המסגרות שהייתי בהם בית הספר , צבא וגם בעבודה שעבדתי בה שנים אין - חלקן מעמידות פנים שהן חברות , אפילו מתכתבות איתי והכל אבל שמגיע רגע האמת להיות חברה מחוץ למסגרת העבודה למשל אז אני מחוץ לעניין..
לפני כ8 חודשים בערך הכרתי בעבוודה מישהי שהיא שונה ממני באישיות. היא עבדה באופן זמני בעבודה שלנו והיא רק בת 21
לאדמיינתי לרגע בתחילת הקשר שלי איתה , שהקשר שלנו יהפוך לכזה עוצמתי ואפילו חונק!
בתחילת ההיכרות שלנו אפילו סלדתי ממנה בהתחלה כי אני הייתי רזה (מאז שהכרתי אותה עליתי 20 קג ואנחנו קרובות לאותו המשקל ועדיין היא יותר שמנה).
לא דמיינתי שיהיה לי איזה שהיא שפה משותפת איתה ..אבל טעיתי כמה שטעיתי..
אחרי חודשיים של קשר ממש נקשרתי אליה ואפילו קינאתי שיש לה עוד 2 חברות שהיא מסתובבת איתם. האחת בבוקר עד הערב -שאיתה היא ניתקה את הקשר ועוד אחת בצבא שהיא רואה מעט אבל לדעתי היא יותר אוהבת אותה כי היא יותר חברותית ולא משעממת כמוני (אני אדם ביישן, לא אחת שמפתחת שיחה אם היא עושה ישיבות עם בנים ולרוב לא כייף לבנים שאני שותקת)
למרות הפער באישיות שלנו -אני מופנמת בעוד היא מוחצנת ובעלת ביטחון עצמי.
איתה מתחילים כל הזמן בנים בעוד איתי לא ואני בכלל לא מכוערת (השתתפתי בתחרות יופי)
עם הזמן התחלתי לאמץ את האופי שלה והפכתי להיות תוקפנית -זה הסיבה שפיטרו אותי מעבודה (שכבר מזמן הייתי צריכה לעוף משם בגלל היחס ). מאוד הערצתי את הביטחון העצמי ולמרות שהייתי ממש בתחתית בלי לשים לב עלה לי הביטחון העצמי קצת.
מצד שני ככל שעברו החודשים במיוחד בחודש האחרון פתאום שמתי לב שהקשר שלנו הפך להיות ממש מעיק.
אפילו אמא שלי התערבה וממש לא מרוצה מכך שאני גם צועקת עליה (שהיא הייתה צועקת עליי בעבר פשוט סתמתי את הפה עד שהיא נרגעה . לא משנה אם היא צדקה או לא ביקשתי ממנה סליחה ).
הפכתי להיות כפתור לחץ מטורפת. מספיק מילה אחת לא במקום ויש לי פתיל קצר כמוהה .
קורה לא פעם שאני כמעט מתחילה לטפס עלל הקירות על כך ששתצינו צועקות אחת על השנייה. היא זאת שמתחילה איתי תמיד. אני מנסה להתעלם ממנה כמו בעבר אבל לא מצליחה . מתחיל מטף צעקות
בנוסף למשהו השלילי הזה שאני עם פתיל קצר שלא תמיד זה טוב היא גם גוזלת ממני את החיים.
זה גם מה שאני מרגישה וגם מה שאמא שלי אומרת.
לדעתה של אמא אני הפודל שלה. כל היום היא גוזללת ממני, תמיד מתקשרת וכל שיחת טלפון נמשכת מעל שעה גם אם אין על מה לדבר.
בהתחלה זה החמיא לי והכל ופתאום זה מעיק. לפעמים בא לי זמן איכות לעצמי, לפעמים לא בא לי להיות עסוקה כל היום בהתכתבויות ולתת דין וחשבון איפה אני..
אני אחת שהתרגלתי להיות לבד בלי חברות. אם רציתי לראות סרט הלכתי לבד , אם רציתי ללכת לים התפשרתי על זה שאני לא יכנס לים אבל השתזפתי , אם רציתי לאכול בבית קפה לא נמענתי אפילו שאני בלי חברות.
בעוד שכל הבנות הולכות לקניון לטייל אחת עם השנייה ולראות בגדים אני בכלל לא מתחברת לאופנה ולא מתלהבת לקניון.
אין לי שום בעייה לטייל בחנוית קוסמטיקה ולמרוח זמן גם שעה אם צריך בלי שמישהי תלחץ עלי "כמה זמן!!"
לפני כמה ימים בדיוק היה לי ריב עם החברה הזאת.
חטפתי עליה עצבים מממש. תמיד אני מתפשרת על עצמי והולכת לכל מקום . פ]תאום לא התחשק לי לנסוע איתה בשביל חנות אחת מסכנה של נעיים רחוק מהבית. אמרתי לה וקיבלתי בתגובה הערה שאני בחורה נצלנית שנמצאת איתה רק בשביל היציאות איתה וזה בכלל לא נכון!
יש לציין שכל המפגשים שלה עם בנים אני בכלל לא מתלהבת ומגיעה כדי לשמר איתה את הקשר
כעסתי עליה כל כך שאמראתי לה שאנחנו לא מתאימות ושאני רוצה לנתק את הקשר. הרגשתי הצפה
היא אמרה שהיא מתנצלת ולא ידעה שהריב הזה יגיע למצב שכזה..
והנה השלמנו ועדיין אני מרגישה כלואה איתה.
לכל מקום אנחנו הולכותץ ביחד כמו לחפש עבודה ומחר אנחנו הולכות לשים קורות חיים בסופר כי שתינו היינו בכוח אדם והציע לנו אותה משרה.
אמא ממש עצבנית ואומרת שהקשר שלנו יותר מדי אינטנסיבי, שהיא צעירה ממני ועם נסיון בקופה ואילו לי אין !
היא אומרת לי שגם האופי שלי לא מתאים לשה ויהיה לי קשה למצוא עבודה חדשה והיא פשוט תשגע אותי כי כאילו אני נותנת לה דוח איפה אני מה ומי..
איך אני מציבה לה גבולות? לפעמים זה פשוטט מציק שהיא מתקשרת ומצד שני לחזור שוב לאותו מצב של להיות בודדה לגמרי גם עצוב
