לא יודעת מה לעשות ../images/Emo10.gif
לקרובת משפחה קרובה מאוד אבחנו סרטן שד + גרורות. לקח לה הרבה מאוד זמן לספר, וגם את זה עשתה תוך כדי דילול הפרטים עד כדי חוסר וודאות. אנחנו לא יודעים אם היא לא מבינה בגלל גילה, או שהיא לא רוצה להבין, או שהיא מבינה ולא מספרת מה בדיוק גילו, מה בדיוק הן הבדיקות שעברה ותעבור, מה אומרות התוצאות, מה הרופא אמר. ואולי באמת הרופא לא אומר? אולי הרופא מתייחס אליה כמו לאל "זקנה". היא לא שואלת, הוא לא עונה. אף אחד מאיתנו, המשפחה הקרובה, לא ממש יודע. האם זה מתפקידנו להתערב? לא יודעת. אנחנו מאוד נזהרים. היא תמיד היתה הטיפוס החזק. לעזור לה? חס וחלילה, היא תמיד היתה זו שעוזרת וגם עכשיו היא משתדלת כמה שפחות להעזר, אפילו כשמדובר בדברים כמו להגיע לסניף של הקופה, במקום שאנחנו נשלח פקס. אני מניחה שזה מאוד חשוב לה, ושומר על הערך העצמי שלה, אבל היא נשברת. בזמן האחרון היא מדברת דברים שקשה לחזור עליהם. בד"כ בשקט אבל ההדים מגיעים. גרורות בעצם, מצב סופני. אפשר לדחות את הקץ, אבל להחלים לא. יש לי הכשרה רפואית ואני יכולה לעזור לה לקבל טיפול יותר טוב, אבל מעולם היא לא שאלה אותי, אפילו כשכן יכולתי לעזור לה להבין תוצאות של בדיקות. שאר המשפחה שואלת, מתייעצת. היא אפילו לא מראה כשאני מבקשת- זה לא ענייני. אולי היא מתביישת, זה בכל זאת דור אחר. אם היה מדובר במשהו אחר הייתי מתעקשת יותר, אולי הייתי יכולה לשנות את קצב הטיפול אם הייתי מתעקשת עם הרופאים, טיפולים חדשניים יותר? בדיקות שנעשות בדחיפות גבוהה יותר? לא לחכות לתשובות אלא להגיע לבדיקה הבאה לפני התוצאות של הראשונה? כבר קרו דברים מעולם, ובכל זאת אכפת לי יותר מאשר לרופא הממוצע שהיא פוגשת. אבל היא לא מספרת ולא מוכנה שאסתכל בתוצאות של הבדיקות, אז איך אוכל לעזור לה? אבל לא רק שזו זכותה המלאה לשמור את המידע הזה לעצמה. אם מדובר במצב שכזה, הרי זה לא שאוכל לשנות את התוצאה. אם איכות החיים שלה תלוייה בעצם ביכולת שלה לגרום לעצמה להאמין שהיא שולטת, שהיא לא צריכה עזרה מאף אחד, הרי שאסור לי לפגוע בכך. איכות החיים היא מה שחשוב בתקופה הזו. לא האורך. היא לא רוצה להרגיש חולה, ולכן לא מציגה את עצמה לעולם כחולה. אבל יש סיכוי קלוש שהיא עושה את זה מתוך חוסר ברירה? אולי באמת הרופאים לא מספרים לה כלום? אולי במקרה היא לא מבינה כלום? ביום שני הקרוב אני הולכת איתה לבדיקה, האמת שהייתי צריכה להכריח אותה להסכים שאקח אותה. לא יודעת אם פעלתי נכון, אבל אדע זאת בסוף היום. אני מניחה שלא אתעקש לדבר עם הרופא, אלא אם היא תרשה לי. רציתי לשמוע לדעתכם- אני מדברת שטויות? מה יש לכם להגיד על זה?
לקרובת משפחה קרובה מאוד אבחנו סרטן שד + גרורות. לקח לה הרבה מאוד זמן לספר, וגם את זה עשתה תוך כדי דילול הפרטים עד כדי חוסר וודאות. אנחנו לא יודעים אם היא לא מבינה בגלל גילה, או שהיא לא רוצה להבין, או שהיא מבינה ולא מספרת מה בדיוק גילו, מה בדיוק הן הבדיקות שעברה ותעבור, מה אומרות התוצאות, מה הרופא אמר. ואולי באמת הרופא לא אומר? אולי הרופא מתייחס אליה כמו לאל "זקנה". היא לא שואלת, הוא לא עונה. אף אחד מאיתנו, המשפחה הקרובה, לא ממש יודע. האם זה מתפקידנו להתערב? לא יודעת. אנחנו מאוד נזהרים. היא תמיד היתה הטיפוס החזק. לעזור לה? חס וחלילה, היא תמיד היתה זו שעוזרת וגם עכשיו היא משתדלת כמה שפחות להעזר, אפילו כשמדובר בדברים כמו להגיע לסניף של הקופה, במקום שאנחנו נשלח פקס. אני מניחה שזה מאוד חשוב לה, ושומר על הערך העצמי שלה, אבל היא נשברת. בזמן האחרון היא מדברת דברים שקשה לחזור עליהם. בד"כ בשקט אבל ההדים מגיעים. גרורות בעצם, מצב סופני. אפשר לדחות את הקץ, אבל להחלים לא. יש לי הכשרה רפואית ואני יכולה לעזור לה לקבל טיפול יותר טוב, אבל מעולם היא לא שאלה אותי, אפילו כשכן יכולתי לעזור לה להבין תוצאות של בדיקות. שאר המשפחה שואלת, מתייעצת. היא אפילו לא מראה כשאני מבקשת- זה לא ענייני. אולי היא מתביישת, זה בכל זאת דור אחר. אם היה מדובר במשהו אחר הייתי מתעקשת יותר, אולי הייתי יכולה לשנות את קצב הטיפול אם הייתי מתעקשת עם הרופאים, טיפולים חדשניים יותר? בדיקות שנעשות בדחיפות גבוהה יותר? לא לחכות לתשובות אלא להגיע לבדיקה הבאה לפני התוצאות של הראשונה? כבר קרו דברים מעולם, ובכל זאת אכפת לי יותר מאשר לרופא הממוצע שהיא פוגשת. אבל היא לא מספרת ולא מוכנה שאסתכל בתוצאות של הבדיקות, אז איך אוכל לעזור לה? אבל לא רק שזו זכותה המלאה לשמור את המידע הזה לעצמה. אם מדובר במצב שכזה, הרי זה לא שאוכל לשנות את התוצאה. אם איכות החיים שלה תלוייה בעצם ביכולת שלה לגרום לעצמה להאמין שהיא שולטת, שהיא לא צריכה עזרה מאף אחד, הרי שאסור לי לפגוע בכך. איכות החיים היא מה שחשוב בתקופה הזו. לא האורך. היא לא רוצה להרגיש חולה, ולכן לא מציגה את עצמה לעולם כחולה. אבל יש סיכוי קלוש שהיא עושה את זה מתוך חוסר ברירה? אולי באמת הרופאים לא מספרים לה כלום? אולי במקרה היא לא מבינה כלום? ביום שני הקרוב אני הולכת איתה לבדיקה, האמת שהייתי צריכה להכריח אותה להסכים שאקח אותה. לא יודעת אם פעלתי נכון, אבל אדע זאת בסוף היום. אני מניחה שלא אתעקש לדבר עם הרופא, אלא אם היא תרשה לי. רציתי לשמוע לדעתכם- אני מדברת שטויות? מה יש לכם להגיד על זה?
חשבתי פעמים רבות שזה אינו מקומי להדחף, אבל מסתבר שהאינטואיציה שלי תאמה את זו שלכם, ואני מקווה שעשיתי את הבחירה הנכונה. תודה על התמיכה