לא יודעת מה לעשות../images/Emo7.gif
עם עצמי בבית. חזרנו לפני שבוע עם בנינו המאומץ. הקטנצ'יק מקסים ואנחנו אוהבים אותו מאד. אבל... איך להתמודד עם המציאות המרה בתוך הבית שלנו? זה רק אומר שאי אפשר לברוח מעצמי כמה שלא אברח. החזקנו מעמד יפה מאד אפילו הייתי אומרת בחוץ לארץ אבל בחזרה הביתה שכל כך ציפינו לה חזר גם כל הסיוט שלנו, כל התמונות, הארון של גיל שצריך לפנות כי פשוט אין מקום ואני עדיין לא מוכנה לזה לא נפשית ולא פיזית. נתנו את החדר של גיל לאחיו החדש, הוא ישן במיטה שלו, הבגים שלו מסודרים במדף אחד פנוי בארון שלו, אני שוב צריכה לפתוח את הארון כדי לסדר כביסה וחו'... רגשי אשמה אוכלים אותי כל הזמן, אני מרגישה בוגדת באהבתי האינסופית שלי לגיל, שוב התחילו לילות לבנים ללא שינה. עוד מעט יגמרו לי הספרים אז בכלל לא יודעת איך אירדם... יש המון עבודה בבית ולא בא לי לעשות כלום, אני נמרחת כל היום עד שאספתי הר של כביסה, צריך לבשל, אני מנסה אך רק מה שנחוץ לילדים. איך מחזירים את החיים למסלול? אני אהיה בחופשת לידה, בני הקטן זקוק שאהיה אתו בבית ולי בא לברוח לעבודה כדי להעסיק את הראש כל הזמן בדברים אחרים. ביום שני דניאל צריכה להתחיל בית ספר, זה אותו בית ספר שגיל למד בו. אצטרך לקחת אותה כל יום ואני עוד לא יודעת איך לעשות זאת בלי לבכות... קשה חברים וחברות, נורא קשה... התבכיינתי מספיק להיום, נראה לי. אני יושבת בחדר של גיל, עידו לא נרדם ואני פה על המחשב כדי לא להשאירו לבד, אחרת הוא בוכה נורא... קצת יותר מדי דברים נפלו עלינו זמן האחרון...
עם עצמי בבית. חזרנו לפני שבוע עם בנינו המאומץ. הקטנצ'יק מקסים ואנחנו אוהבים אותו מאד. אבל... איך להתמודד עם המציאות המרה בתוך הבית שלנו? זה רק אומר שאי אפשר לברוח מעצמי כמה שלא אברח. החזקנו מעמד יפה מאד אפילו הייתי אומרת בחוץ לארץ אבל בחזרה הביתה שכל כך ציפינו לה חזר גם כל הסיוט שלנו, כל התמונות, הארון של גיל שצריך לפנות כי פשוט אין מקום ואני עדיין לא מוכנה לזה לא נפשית ולא פיזית. נתנו את החדר של גיל לאחיו החדש, הוא ישן במיטה שלו, הבגים שלו מסודרים במדף אחד פנוי בארון שלו, אני שוב צריכה לפתוח את הארון כדי לסדר כביסה וחו'... רגשי אשמה אוכלים אותי כל הזמן, אני מרגישה בוגדת באהבתי האינסופית שלי לגיל, שוב התחילו לילות לבנים ללא שינה. עוד מעט יגמרו לי הספרים אז בכלל לא יודעת איך אירדם... יש המון עבודה בבית ולא בא לי לעשות כלום, אני נמרחת כל היום עד שאספתי הר של כביסה, צריך לבשל, אני מנסה אך רק מה שנחוץ לילדים. איך מחזירים את החיים למסלול? אני אהיה בחופשת לידה, בני הקטן זקוק שאהיה אתו בבית ולי בא לברוח לעבודה כדי להעסיק את הראש כל הזמן בדברים אחרים. ביום שני דניאל צריכה להתחיל בית ספר, זה אותו בית ספר שגיל למד בו. אצטרך לקחת אותה כל יום ואני עוד לא יודעת איך לעשות זאת בלי לבכות... קשה חברים וחברות, נורא קשה... התבכיינתי מספיק להיום, נראה לי. אני יושבת בחדר של גיל, עידו לא נרדם ואני פה על המחשב כדי לא להשאירו לבד, אחרת הוא בוכה נורא... קצת יותר מדי דברים נפלו עלינו זמן האחרון...
