לא יודעת מה לעשות....

[במסע שלא נגמר]

לא יודעת מה לעשות....

אני מוצאת את עצמי רוצה ולא רוצה למצוא עוד עבודה וכל פעם שזה מתקרב לזה אני בורחת...מפחדת מההתמודדות... מרגישה שאין לי כוחות להתמודד עם אנשים מחוץ לבית שלי והעבודה בבית.... זה מלחיץ אותי נורא ומצד שני מלחיצה אותי ההסתגרות שלי והמחשבה שככה זה יימשך לנצח... הפסיכולוגית שלי אומרת שאהיה קשובה לכמה אני יכולה לעשות וללכת לפי זה בלי לרדת על עצמי בעניין וקשה לי לאמוד כמה אני מסוגלת והאם אני מתעצלת.. נורא קשה לי עם זה. לא יודעת מה התשובה הנכונה.... אולי ההמנעות כרגע היא הדבר הנכון עד שאתחזק ואולי היא מחזקת את החרדות והדיכאון...

 

[Neora Barak]

היי לך

מצד אחד את רוצה לזרום עם תחושותייך ולשבת בבית עד שתתחזקי והחששות ימעטו, מצד שני את כן רוצה לעבוד לדעתי ככל שתשבי בבית, תקבעי את החששות ותדחי את הקץ, לכן כדי לא לחשוש, שבי וחישבי מה העבודה שהכי היית רוצה לעשות בחיים, מה שאת רוצה וחלמת תמיד לעשות, לא - מה שאת חושבת שצריכה, ואז יהיה לך יותר רצון להמשיך בבניית חיים מספקים לעצמך. בהצלחה

 

[אופירA]

אני מסכימה עם הפסיכולוגית שלך

תאמיני לעצמך שאת יכולה מה שאת יכולה. איך תדעי מה את יכולה? תנסי להכריח את עצמך, ותראי מה קורה. אני חיפשתי עבודה במשך שנה. זה היה מאד טראומטי עבורי, כי עד היום הייתי רגילה שאני מוצאת עבודה מהר מאד. ובכלל זה מאד קשה לשלוח אין סוף קורות חיים, ולקבל מעט מאד ראיונות, וכולם שליליים. זה שבר אותי והקשה עלי להמשיך לחפש עבודה. ראיתי שכשאני הולכת לראיונות בלי כוח, זה לא מיטיב איתי. ראיתי שכשאני מכריחה את עצמי לשלוח פקסים ומיילים בלי רצון, זה בלתי אפשרי. אז עשיתי מה שיכולתי, והורדתי פעילות. שלחתי רק לעיתון אחד, רק פעם בשבוע, רק כשהיה לי כוח. כיוון שאין לי מה לעשות בבית, העסקתי את עצמי בעבודה בהתנדבות בבי"ח, והתרוממתי מהמצב הדכאוני שהייתי בו תוך כדי חיפוש העבודה. אחרי שנה מצאתי יופי של עבודה. יותר טוב מזה כמעט שלא יכול להיות. אני מאד שמחה שלא התשתי את עצמי, וששמרתי על הכוחות שלי.