לא יודעת מה לעשות

[דוקי מ]

לא יודעת מה לעשות

שוב שלום, אני ממש מיואשת. לא יודעת מה לעשות. כל הערב היו טלפונים מאמא שלי שאני אבוא לקחת אותה הביתה. שהיא נמצאת אצל הצייר מהרצליה ואשתו (השד יודע מי זה?!), ומתי אני באה ואיך היא חוזרת הביתה וכדומה. כל פעם אני אומרת לה שהיא בבית ושתסתכל על הרהיטים ואז היא אומרת "אנ נכון אני בבית" ואחרי חמש דקות שוב טלפון. באיזשהו שלב אפילו התפרצתי עליה כי אני כבר לא יכולתי יותר. אני יודעת שזה לא עוזר ושזו לא אשמתה ושהיא לא שולטת בזה אבל כנראה שגם אני איבדתי שליטה. אני פשוט לא יודעת מה עושים עם זה, מה עונים לה, ואיך עושים שלא כל הסביבה תשתגע כי נראה לי שאבא שלי גם משתגע בעקבות המחלה שלה. האם זה מתאזן ונרגע פחות או יותר מתישהו? מה עונים לה כשהיא מבקשת שנבוא לקחת אותה? וכשהיא מתקשרת כל פעם? דורית

 

[ronnyw]

מה עושים?

שלום דורית, זה קשה, זה מביך, זה מתסכל. אל תחושי רע אם התפרצת, זה קורה לכולנו. כולנו בני אדם, אנחנו לא רובוטים, ואין דבר יותר טבעי מלצאת לפעמים מהכלים. תבדקי (עם אבא אולי) אם יש אפשרות "לזרום"עם אמא, כלומר - להסכים עם מה שהיא אומרת בהנחה שתשכח. מה יקרה אם תעני לה שאת כבר באה לקחת אותה? האם זה ירגיע אותה ויגרום לה להמשיך הלאה (ולשכוח את הבטחתך בדקה הבאה)? ואם אומרת שהיא אצל הצייר או בגן חיות או כל-מה-שעולה-בדעתה, מה יקרה אם תמסרי לו ד"ש? הרעיון הוא לא להתעמת, אלא "לזרום" (מונח שענתי מהפורום משתמשת בו)? ומעבר לכך - יש תרופות שמונעות הזיות (ריספרדל למשל). פני לרופא המשפחה והתייעצי איתו. אולי התרופות יקלו. ושוב, התפרצות, כניסה לויכוח מיותר, בכי, חרטה ותסכול הם חלק מליווי המחלה. כולנו בזה, לכולנו זה קורה, וזה עוד יקרה. אז פשוט ממשיכים הלאה.

 

[ronnyw]

לדורית

אחרי שכתבתי לך, המשכתי לקרוא מסרים וראיתי שאימך כבר מקבלת ריספרדל, ככה שלא הועלתי הרבה... אולי,כפי שהרופא אמר, תגובה תשתנה עם הזמן, ואולי תאלצו לפנות לרופא פסיכיאטרי. קטונתי. האם אימך נמצאת במשך היום באיזו מסגרת (מועדון לחולי אלצהיימר או משהו דומה?) המועדון מחולל פלאים לחולה, ווהעדרות מהבית מחוללת פלאים לבן הזוג. במקרה שלנו, בניגוד לשלך, אבא שלי ממש לא "בתוך בועה". הוא נהג להתווכח עם אימא ולא השלים עם העובדה שהיא פשוט חולה. (היא חולת האלצהיימר, הוא "סתם" זקן, עיוור ודכאוני) זה היה נורא. זה היה נגמר בצעקות, אלימות, בריחות דרמטיות מהבית וכו'. עכשו, כשהיא נמצאת 8 שעות ביום במועדון - המצב הרבה יותר טוב. כך שאולי ה"בתוך בועה" מהווה יתרון... שיהיה לך המון כוח!! את הכוח שואבים מכך שממשיכים בחיים הרגילים, בעבודה, בענייני המשפחה הפרטית שלך, מבלים, יוצאים (ונכנסים לפורום...). בהמון אמפטיה !!

 

[דוקי מ]

תודה על העידוד

תודה רבה על העידוד ואני אמשיך לבדוק את הנושא, גם של המועדון וגם של התרופות. אני גם פשוט בחרדה שהמטפלת לא תשרוד כי זה פשוט מתיש. בכל אופן שוב תודה, ואני אנסה בכל זאת ליישם את ה"זרימה" איתה. דורית

 

[bubu3]

כל כך מבינה אותך../images/Emo24.gif

מאוד, מאוד קשה לא להתפרץ! אני כל כך מבינה אותך! אצלי המצב פי 100 קשה יותר כי אמא אצלי בבית כך שההתמודדות היא כל דקה ודקה... גם אמא ביקשה הביתה כל הזמן, הכינה את הבגדים שלה בשקיות יאללה הביתה! כשניסיתי לדובב אותה איזה בית, הלו היא גרה אצלי כבר שנה היא ענתה: " לבית שלי עם אבא ואמא" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... אצלי היא נרגעת כשאני אומרת לה טוב, בואי אקח אותך, לוקחת אותה עד הדלת ואז אני אומרת לה "אבל את צריכה לרדת במדרגות" (אצלי אין מעלית) אז היא עונה"לא לא אני לא יכולה" אז אני אומרת לה " טוב עזבי, היום תישארי פה מחר אני אקח אותך" קבלי חיבוק

 

[ענתי44]

דורית תחזיקי מעמד

אני יודעת שזה קשה ומטריף את הדעת, אבל, אין ברירה מוכרחים להמשיך הלאה. את לא יכולה לשנות את המציאות. והמציאות היא שאמא שלך סובלת מאלצהיימר.זו מפלצת איומה אך, אי אפשר, לצערי, להדליק את האור ולראות שזה לא מפלצת רק המעיל תלוי על הקולר.אי אפשר לברוח,זה כמו צל איתנו. אז אם את לא יכולה לשנות את המציאות, את יכולה לשנות רק את היחס שלך אליה.ואם אמא אצל הצייר מהרצליה ואשתו, אז היא שם!. נקודה. זו המציאות שלה.ושלך.אבל יש מה לעשות. ראשית להחליט לא להתרגז כי זה סתם מסבך את העיניינים, ולהחליט כשאת כן מתפרצת על אמא (לי זה קורה פעם ביום) אז ישר לסלוח לעצמך ולהבין שזו דרכך לשחרר מעט לחץ.ולזכור שאמא לא תזכור את זה. אז אם אמא אומרת לך לבוא לצייר תאמרי לה שאת בדרך, תדרשי בשלום אשתו. ואם היא רוצה לדעת מתי תחזור הביתה למרות שהיא בבית תעני לה שאת מגיעה להביא אותה. אם יש יותר מידי טלפונים ניתן לווסט ע"י ניתוק, ואז אבא יוכל לומר לה שאת בדרך. האם לאמא יש סדר יום? האם יש לה פעילות? אני למשל,מאושרת שאמא במרכז יום, ורואה הבדל ניכר בין יום היא שם ליום שהיא בבית.וזה גם משחרר אותי לכמה שעות. דורית תחזיקי מעמד, ואנחנו כאן בשבילך.