Black Hole S u n
New member
לא יודעת מה עושים
אני חיילת, סבתא נפטרה אתמול... אחרי חודש וחצי של סבל ייסורים בבי"ח שלא יצאה ממנו אפילו לא לשעה, לא ראיתי במהלך החודש הזה כמעט את אמא(אני ואמא לבד גרות אבא גר רחוק), כל היום היתה שם, עברה לפני 3 ימים צנתור והצנתור לא עבר בהצלחה, נותחה כל כך הרבה פעמים ביומיים שאחרי. אבל היתה אמורה לחזור היום לסופשבוע זה היה התכנון (היו בטוחים שהצנתור יצליח!) אמא התקשרה אלי אתמול ב12 בצהריים להגיד לי שהיא בהנשמה מלאכותית, אמרה לי כל כך יפה ובעדינות, כל הגוף שלי רעד טסתי לבית חולים והטסתי את אבא גם כן. הלוויה היתה אתמול ב6, חושך וגשם אמא התאפקה והתאפקה ובסוף צרחה כשסגרו את הקבר ואני ניסיתי לכסות את העיניים של אמא, אף פעם לא הייתי בהלוויה. אנחנו לבד אני מנסה לדאוג לנו, אמא לא מראה יותר שכואב לה רק כשהיא לבד אני לא יודעת מה לעשות אניפוחדת שהיא תתמוטט. היא כל היום היתה אצל סבתא. וגם אחיה ואחותה, כל שניה ושניה ופתאום הם איבדו אותה, אמא היתה באה אליה כל יום ומטפלת ודואגת לה להכל גם בבית ומספרת לה הכל, ואמא אמרה בעצב אתמול אין יותר טלפונים. אמרתי לה שנקום היום בבוקר מוקדם לשבעה והיא אמרה "בשביל מה יש לקום". משפחה קטנה, לכולם כואב אבל משתדלים לא לבכות ולא להישבר. אני לא יכולה לשכוח את התמונה של השק השחור שזאת הסבתא הנסיכה שלי בתוכו נכנסת לאדמה, אני לא נרדמת ואני פוחדת שגם לאמא יש סיוטים והיא לא מספרת לי. אני רוצה לעזור לאמא.
אני חיילת, סבתא נפטרה אתמול... אחרי חודש וחצי של סבל ייסורים בבי"ח שלא יצאה ממנו אפילו לא לשעה, לא ראיתי במהלך החודש הזה כמעט את אמא(אני ואמא לבד גרות אבא גר רחוק), כל היום היתה שם, עברה לפני 3 ימים צנתור והצנתור לא עבר בהצלחה, נותחה כל כך הרבה פעמים ביומיים שאחרי. אבל היתה אמורה לחזור היום לסופשבוע זה היה התכנון (היו בטוחים שהצנתור יצליח!) אמא התקשרה אלי אתמול ב12 בצהריים להגיד לי שהיא בהנשמה מלאכותית, אמרה לי כל כך יפה ובעדינות, כל הגוף שלי רעד טסתי לבית חולים והטסתי את אבא גם כן. הלוויה היתה אתמול ב6, חושך וגשם אמא התאפקה והתאפקה ובסוף צרחה כשסגרו את הקבר ואני ניסיתי לכסות את העיניים של אמא, אף פעם לא הייתי בהלוויה. אנחנו לבד אני מנסה לדאוג לנו, אמא לא מראה יותר שכואב לה רק כשהיא לבד אני לא יודעת מה לעשות אניפוחדת שהיא תתמוטט. היא כל היום היתה אצל סבתא. וגם אחיה ואחותה, כל שניה ושניה ופתאום הם איבדו אותה, אמא היתה באה אליה כל יום ומטפלת ודואגת לה להכל גם בבית ומספרת לה הכל, ואמא אמרה בעצב אתמול אין יותר טלפונים. אמרתי לה שנקום היום בבוקר מוקדם לשבעה והיא אמרה "בשביל מה יש לקום". משפחה קטנה, לכולם כואב אבל משתדלים לא לבכות ולא להישבר. אני לא יכולה לשכוח את התמונה של השק השחור שזאת הסבתא הנסיכה שלי בתוכו נכנסת לאדמה, אני לא נרדמת ואני פוחדת שגם לאמא יש סיוטים והיא לא מספרת לי. אני רוצה לעזור לאמא.