לא יודעת עם זה הפורום המתאים, אבל ננסה ...

לא יודעת עם זה הפורום המתאים, אבל ננסה ...

אני ישראלית שנשואה לסקוטי, ויש לנו ילדה.

לפני כ-3 שנים עברנו לסקוטלנד בעקבות דיכאון שתפס את בעלי.
הוא לא מצא עבודה שמתאימה לו ולא עבד בארץ.
הוא שכב במיטה/על הספה בסלון מהבוקר (אם היה קם בכלל) ועד הלילה.
הכל היה רע, קשה, מאכזב, מכעיס ...
לכל דבר הוא היה צריך אותי והיה תלוי בי בכל.

עברנו לסקוטלנד. הוא התחיל טיפול, ותוך כחודשיים נהיה בן אדם חדש. השליטה חזרה אליו ובנינו לנו חיים חדשים בסקוטלנד.

היה לו חלום לבנות בית מעץ. קנינו מגרש והוא התחיל לבנות (הוא בנה כמה בתים בחיו, אבל האחרון היה לפני כ-15 שנה).

יש הרבה בעיות בבנית הבית שמטרידות אותו כבר זמן רב ולפני כשבועיים הדיכאון חזר. הוא לא ישן טוב בלילות ומת מעייפות כל היום, נשאר במיטה עד השעה 10 בבוקר. לא עושה הרבה ומה שכן עושה, עולה לו במאמץ רב.

הילדה מרגישה שקשה לו ומנסה לעשות איתו דברים שהוא אוהב. למה ילדה בת 6 צריכה להרגיש אחריות לאבא שלה ? (למרות שזה מאוד יפה שהיא מרגישה אותו ומנסה להיות איתו).

אני מתה מפחד. "לא שוב !!!"

האם יש בפורום הזה אנשים שמלוים אנשים שמחלת הדיכאון תופסת אותם ?

האם מי שמכיר את המחלה הזו, יכול להגיד לי מה/איך הוא היה רוצה שבן זוגו יעזור לו.

אני רוצה לעזור לו, לעשות מה שנכון לו, אבל הוא לא ממש מדבר איתי על הבעיה האמיתי, כל פעם מדבר על משהוא אחר - מה אני עושה ?

מישהו יכול לעזור ?
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
שלום לך נירית, וברוכה הבאה לפורום


נשמע שהמצוקה של בעלך טלטלה את המשפחה כולה בזמנו, שעברתם זמנים מאד לא פשוטים ביחד, התגברתם עליהם וצמחתם מהם, אך התקופה הנוכחית מאיימת בנפילה חזרה וטלטלה מפחידה נוספת..
אולי קצת כמו רעידת אדמה שקורית לפתע, בלי כל אזהרה, תופסת אתכם לא מוכנים, מוציאה את השליטה מידיכם ומותירה אתכם חסרי אונים, נתונים לחסדיה.. מרגישים את הקרקע לאט לאט זזה וקורסת תחת רגליכם, מתפללים לטוב, אך בפנים קשה להתעלם מהפחד המשתק מפני הרע שיכול להיות..

כמו שזה קשה מנשוא לחוות אפיזודה דכאונית על בשרך, זה בטח קשה לא פחות לחוות אותה דרך אדם קרוב ואהוב, להיות זה שרואה אותו שוקע מהצד, מנסה לעשות כל שביכולתו כדי לעזור לו - מה שבטח שואב כוחות רבים ועלול להשאיר אותך תשושה ועייפה, לעורר הרגשת חוסר הוגנות, שהרי זה קשה להיות המשענת עבור האחר לאורך זמן, בלי שאולי יהיה לך עצמך על מי להישען להרגשתך..

חושבים, שאם כבר היה משהו שהצליח לעזור לבעלך בעבר, אולי כדאי לנסות אותו בשנית - לנסות להבינו, לתמוך בו, לזכור ביחד שזה רק שלב חולף שכבר הצלחתם להתגבר עליו בעבר, ובעיקר לעודד אותו לחזור ולפנות לטיפול שכבר עזר לו קודם..

מחזיקים אצבעות, ומקווים שתוכלי למצוא את האיזון בין תמיכה בבעלך (שללא ספק בורך ברעייה אכפתית, אוהבת ותומכת כמוך), לבין מציאת מקורות תמיכה גם לעצמך - שהרי זה חשוב מאד שגם את תוכלי לשתף, להיתמך ולהיעזר - ולא רק להיות הצד שמספק זאת עבור האחר.
בהצלחה רבה יקירה, אנחנו והפורום כאן איתך, באם תרצי לשתף אותנו בתהליך ובדרך שאת עוברת
 
אני סובלת מסוג של דכאון

יש לי בעל מקסים ותומך,
מה אני יכולה להמליץ לך? לדאוג גם לעצמך...
לעשות לעצמך טוב, לצאת עם חברות, או עם הילדה, גם אם הוא לא מוכן לצאת. תשמרי על הכוחות שלך.
מעבר לזה, נשמע שאת אשה טובה מאד ותומכת. הוא צריך טיפול, ובנושא הזה אל תוותרי! שיחות, תרופות, כל מה שיכול לשפר את המצב.
ואם הוא הולך לשיחות תבקשי גם את פגישה עם המטפל/ת לקבל קצת הדרכה בשבילך.
המון הצלחה לך!
 
גם את וגם סהר כתבתן לי

לדאוג לעצמי.

תודה רבה לכן על ההבנה הזו, משום מה, זה היה כנראה הדבר האחרון שהייתי חושבת אליו.

 
כתבתי לך לדאוג לעצמך בדיוק בגלל זה.

בגלל שזה הדבר שבני זוג מסורים כמוך הכי שוכחים.
וזה חשוב, כי יש שחיקה, כי אנחנו רק בני אדם.
 
שלום

היי קשובה אליו. תמכי בו בכל שירצה. תני לו את ההרגשה שיוכל לספר לך על בעיותיו בכל זמן שירצה. אמרי לו הרבה מלים טובות. עשי אתו ספורט ביום כדי שיישן היטב בלילה. עזרי לו בבניית הבית, אולי גם תשכרו אדם שיעזור.
 
למעלה