לא יודע איך לעכל..
אתמול היא הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד, שזה לא עובד.
משום מה ידעתי שזה יגיע, וזה עדיין הפתיע אותי. השיחה הזו נערכה במקום ששנינו אוהבים ללא הרבה אנשים והתנהלה בטונים נוחים, וכשהיא אמרה את זה...בדקות האלו עוד ממש בתוכי הסכים שזה לא עובד.. לא עבד..שהיו בעיות..והרבה זמן לא היתה אינטימיות. היו סיבות, אבל היו עוד.. בעיות תקשורת וכדומה..
זה הכניס אותי לדכדוך.. מפני שהיא עשתה הרבה דברים מאחורי הגב שלי.. היא כבר מצאה דירה לעבור אליה בסוף החודש.. סמוך למקום עבודה שלה שזה בעיר אחרת. זה די העליב, הכעיס, פגע בי..לפני כחודש היא הציגה אותי בפייסבוק לפני מישהו כחבר טוב...ולא כבן זוג.
מה שפגע בי זה שהיא חיכתה עד אתמול כי היא לא רצתה להעציב את ההורים שלי שטסו לחופשה בחו"ל. ההורים שלי מאוד אוהבים אותה. אז היא חיכתה עד שהם יעזבו כדי לספר לי.. רק שאני עכשיו תקוע עם העסק המשפחתי, לבדי... עם לימודים תובעניים באו"פ...ועם הדכדוך הכבד של הפרידה.. שמיותר יהיה לציין שבלילה הזה ישנתי אולי שעתיים... ומרוב פיזור נפש ודעת הטלפון שלי נפל והמסך נסדק (פעם שנייה בחודשיים)... צרות מגיעות בצרורות...
והיא עדיין בדירה, אפילו ישנו יחד במיטה.
היא שאלה אותי אם זה יהיה בסדר להישאר עד יום שלישי.. אמרתי שכן, אבל אני כבר לא מסוגל להסתכל עליה או לדבר איתה. וזה עוד מכעיס אותה שאני מתנהג בחוסר יחס כלפיה.. אחרי שאמרתי לה שאני חושב שאני מעדיף שהיא תארוז ותעזוב מחר (היום) אז היא פרצה בבכי..
אני עדיין אוהב אותה,
אבל אני יודע שזה נגמר..
גם אם אסור להגיד אף פעם, או לעולם לא.. אני יודע שבמקרה הזה כבר לא נחזור.
אני יודע שיש אצלי המון דברים באופי שלא ישתנו, וגם לה יש את ה"עידון" הים תיכוני שלא ישתנה..
אני לא יודע אם לבקש ממנה לעזוב לפני הזמן, אחרי שנתתי להם את האוקי להישאר, וגם אחרי שאתמול התנצלתי על זה שביקשתי ממה לעזוב.. (היא אמרה שהיא תעזוב, ואני די אישרתי שכדאי שהיא תעזוב..זה נאמר מתוך כעס בדין ודברים), אז ישנו באותה מיטה, ולראשונה אחרי זמן רב היא חיבקה אותי.. אבל אני לא יכלתי להירדם ובערך משלוש בבוקר עברתי לסלון...
אני לא רוצה לסיים את הקשר בצורה הלא יפה, זה הקשר המשמעותי הראשון שלי ומן הסתם יש לי עוד הרבה רגשות כלפיה, חיובים ושליליים... קשר שנמשך גם על פני תקופה של שנה ומספר חודשים...
אני שבור, כואב לי, אני חושש להיכנס שוב לדיכאון (היה לי משהו דומה לפני ארבע-חמש שנים) שהגיע גם למצב של נטילת כדורים נגד דיכאון
אני לא יודע מה לעשות...זה אוכל אותי מבפנים...
אני לא יודע מתי לספר לאחים שלי..ומתי בכלל יהיה לי כדאי לספר להורים שלי.. הם יטוסו לקובה היום או מחר.. ואז לא בטוח שיהיה אינטרנט או תקשורת. אני לא רוצה לבאס אותם, כמו שאמרתי כל המשפחה שלי אהבה אותה.
אני לא אוהב להיות דרמטי, אבל אני מרוסקץ
אתמול היא הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד, שזה לא עובד.
משום מה ידעתי שזה יגיע, וזה עדיין הפתיע אותי. השיחה הזו נערכה במקום ששנינו אוהבים ללא הרבה אנשים והתנהלה בטונים נוחים, וכשהיא אמרה את זה...בדקות האלו עוד ממש בתוכי הסכים שזה לא עובד.. לא עבד..שהיו בעיות..והרבה זמן לא היתה אינטימיות. היו סיבות, אבל היו עוד.. בעיות תקשורת וכדומה..
זה הכניס אותי לדכדוך.. מפני שהיא עשתה הרבה דברים מאחורי הגב שלי.. היא כבר מצאה דירה לעבור אליה בסוף החודש.. סמוך למקום עבודה שלה שזה בעיר אחרת. זה די העליב, הכעיס, פגע בי..לפני כחודש היא הציגה אותי בפייסבוק לפני מישהו כחבר טוב...ולא כבן זוג.
מה שפגע בי זה שהיא חיכתה עד אתמול כי היא לא רצתה להעציב את ההורים שלי שטסו לחופשה בחו"ל. ההורים שלי מאוד אוהבים אותה. אז היא חיכתה עד שהם יעזבו כדי לספר לי.. רק שאני עכשיו תקוע עם העסק המשפחתי, לבדי... עם לימודים תובעניים באו"פ...ועם הדכדוך הכבד של הפרידה.. שמיותר יהיה לציין שבלילה הזה ישנתי אולי שעתיים... ומרוב פיזור נפש ודעת הטלפון שלי נפל והמסך נסדק (פעם שנייה בחודשיים)... צרות מגיעות בצרורות...
והיא עדיין בדירה, אפילו ישנו יחד במיטה.
היא שאלה אותי אם זה יהיה בסדר להישאר עד יום שלישי.. אמרתי שכן, אבל אני כבר לא מסוגל להסתכל עליה או לדבר איתה. וזה עוד מכעיס אותה שאני מתנהג בחוסר יחס כלפיה.. אחרי שאמרתי לה שאני חושב שאני מעדיף שהיא תארוז ותעזוב מחר (היום) אז היא פרצה בבכי..
אני עדיין אוהב אותה,
אבל אני יודע שזה נגמר..
גם אם אסור להגיד אף פעם, או לעולם לא.. אני יודע שבמקרה הזה כבר לא נחזור.
אני יודע שיש אצלי המון דברים באופי שלא ישתנו, וגם לה יש את ה"עידון" הים תיכוני שלא ישתנה..
אני לא יודע אם לבקש ממנה לעזוב לפני הזמן, אחרי שנתתי להם את האוקי להישאר, וגם אחרי שאתמול התנצלתי על זה שביקשתי ממה לעזוב.. (היא אמרה שהיא תעזוב, ואני די אישרתי שכדאי שהיא תעזוב..זה נאמר מתוך כעס בדין ודברים), אז ישנו באותה מיטה, ולראשונה אחרי זמן רב היא חיבקה אותי.. אבל אני לא יכלתי להירדם ובערך משלוש בבוקר עברתי לסלון...
אני לא רוצה לסיים את הקשר בצורה הלא יפה, זה הקשר המשמעותי הראשון שלי ומן הסתם יש לי עוד הרבה רגשות כלפיה, חיובים ושליליים... קשר שנמשך גם על פני תקופה של שנה ומספר חודשים...
אני שבור, כואב לי, אני חושש להיכנס שוב לדיכאון (היה לי משהו דומה לפני ארבע-חמש שנים) שהגיע גם למצב של נטילת כדורים נגד דיכאון
אני לא יודע מה לעשות...זה אוכל אותי מבפנים...
אני לא יודע מתי לספר לאחים שלי..ומתי בכלל יהיה לי כדאי לספר להורים שלי.. הם יטוסו לקובה היום או מחר.. ואז לא בטוח שיהיה אינטרנט או תקשורת. אני לא רוצה לבאס אותם, כמו שאמרתי כל המשפחה שלי אהבה אותה.
אני לא אוהב להיות דרמטי, אבל אני מרוסקץ
