חייל משדרות
New member
לא יודע מה לעשות יותר, צריך עזרה.
שלום, אני מרגיש שאני נמצא כרגע בתוך חור שחור שאני לא יכול לצאת ממנו והוא שואב אותי יותר ויותר אליו. אני גר בשדרות והחיים שם תחת איום הקסאמים די שיבש את חיינו. לפני שהתגייסתי לצבא נהגתי לישון עם אחותי הקטנה (בת 10) מכיוון והיא לא שומעת את התראת "צבע אדום" בזמן שינה ורק אני מכל בני המשפחה מסוגל להרים אותה למקלט בתוך 15 שניות. שאר המשפחה גם כן סובלת מחרדה בזמן ההתראה ונפילות הקסאמים ואני זה שהיה מרגיע אותם. התגייסתי לפני חצי שנה לתותחנים ברצון רב לשרת בקרבי ולתרום למדינה, אך אז התחיל הסיוט. כבר כשהגעתי לבסיס הטירונות שיבטה החלו להישמע קולות הנפץ של הפגזים והירי, כמו כל תושב שדרות נבהלתי נורא מהפיצוצים אך האמנתי שאוכל לשרוד את זה (יש לציין שקולות הנפץ חזקים נשמעים מדי יום כל יום!). ימים ספורים לאחר שהגעתי לשיבטה החלו המחשבות על משפחתי – מה קורה איתם? מי מוריד את אחותי הקטנה? האם ברגע זה מופעלת התראה "צבע אדום? האם כרגע נשמע גם שם הפיצוץ המחריד שאני שומע פה אך שם הוא מסמל את המוות? האם מישהו נפגע? האם מישהו בוכה? האם נפל על הבית קסאם? האם הם לא הספיקו לרדת למקלט מכיוון שימשהו ניסה להעיר ולהרים את אחותי הקטנה ונפגעו בזמן שניסו לרדת למקלט? מה אני עושה פה? למה אני פה ולא שם כדי לעזור להם???? המצב הידרדר נורא עוד יותר כאשר התחלתי להיכנס להתקפי חרדה מהפיצוצים של הפגזים... זה היה נורא – התנשמתי בצורה מפחידה, כל גופי רעד עד שלא הייתי לי שליטה ותחושה בו שבסופו הייתי במרפאה. לא ישנתי בלילות, לא אכלתי טוב, הייתי אדיש, לא דברתי הרבה עם החברה, רציתי להיות לבד... נכנסתי לדיכאונות. נשלחתי לעשות בדיקת הולטר ללב מחשש שיש לי לחץ דם נמוך בגלל החרדה המתמשכת למשפחתי וההתקפה חרדה מרעש הפגזים – והתוצאות היו שאני נמצא במצב חרדה מתמשך ויש לי לחץ דם נמוך מאוד מהנורמה. כל זה היה תחת טירונות קשוחה – המפקדים לא היו נחמדים, לא היה לי עם מי לדבר, הם כנראה חשבו שאני עובד עליהם כמו שאר החיליים. הייתי בטיפול אצל הקב"ן ששיחררה אותי חמשושים כדי לתת לי לראות את המשפחה יותר, אבל זה לא עזר. לא יכולתי לא לראות את משפחתי שבוע שלם!! הייתי חייב לראות אותם כל יום, להיות איתם ברגע הקשה, לישון עם אחותי הקטנה ולעזור להם במצב העגום שבשדרות. התחלתי לפתח מחשבות על התאבדויות, כי אין לי למי לפנות יותר. אני פוחד שאני יעשה משהו לעצמי. אני רוצה להפסיק לחשוב, לדאוג, להרגיש, לסיים הכל! לאחר הטירונות הועברתי לבסיס צאלים לסוללת הסיוע שמשם הועברתי לתקשוב כי לא יכלו להחזיק אותי בסוללת תוחתנים כשאני נכנס להתקפי חרדה מהפגזים. מאז שהועברתי לצאלים (לפני חודש וחצי) נפגשתי כמה פעמים עם קב"ן/פסיכיאטר כדי שיאפשר לי לעשות יומיות ולהיות עם מפשחתי כל יום, אך אף אחד לא האמין לי ולא ועזר לי. סיפרתי להם שיש לי מחשבות לפגוע בעצמי ומיום ליום אני מרגיש שזה יותר ויותר ממשי, אך הם לא עזרו לי, הם חושבים שאני עוד אחד מהחיילים שעובד עליהם. אני לא יכול יותר! אני מעמיד פנים כאילו הכל אצלי בסדר, אני צוחק בכוח עם אני וכל פעם שאני עושה את זה בא לי לבכות, אני לא מצליח לישון, וכל פעם שאני בא לאכול אני מרגיש כאב בטן. העניים שלי דומעות פעמים רבות מהמחשבה על משפחתי ושאני לא שם כדי לעזור. החלטתי שאני רוצה לעזוב את הצבא, הלכתי לקב"ן כדי שתוציא אותי על 21 נפשי, אך הוא לא אפשר. אני כבר לא יודע מה לעשות, למי לפנות, אני פוחד שהמחשבות לסיים עם חיי יתממשו.
שלום, אני מרגיש שאני נמצא כרגע בתוך חור שחור שאני לא יכול לצאת ממנו והוא שואב אותי יותר ויותר אליו. אני גר בשדרות והחיים שם תחת איום הקסאמים די שיבש את חיינו. לפני שהתגייסתי לצבא נהגתי לישון עם אחותי הקטנה (בת 10) מכיוון והיא לא שומעת את התראת "צבע אדום" בזמן שינה ורק אני מכל בני המשפחה מסוגל להרים אותה למקלט בתוך 15 שניות. שאר המשפחה גם כן סובלת מחרדה בזמן ההתראה ונפילות הקסאמים ואני זה שהיה מרגיע אותם. התגייסתי לפני חצי שנה לתותחנים ברצון רב לשרת בקרבי ולתרום למדינה, אך אז התחיל הסיוט. כבר כשהגעתי לבסיס הטירונות שיבטה החלו להישמע קולות הנפץ של הפגזים והירי, כמו כל תושב שדרות נבהלתי נורא מהפיצוצים אך האמנתי שאוכל לשרוד את זה (יש לציין שקולות הנפץ חזקים נשמעים מדי יום כל יום!). ימים ספורים לאחר שהגעתי לשיבטה החלו המחשבות על משפחתי – מה קורה איתם? מי מוריד את אחותי הקטנה? האם ברגע זה מופעלת התראה "צבע אדום? האם כרגע נשמע גם שם הפיצוץ המחריד שאני שומע פה אך שם הוא מסמל את המוות? האם מישהו נפגע? האם מישהו בוכה? האם נפל על הבית קסאם? האם הם לא הספיקו לרדת למקלט מכיוון שימשהו ניסה להעיר ולהרים את אחותי הקטנה ונפגעו בזמן שניסו לרדת למקלט? מה אני עושה פה? למה אני פה ולא שם כדי לעזור להם???? המצב הידרדר נורא עוד יותר כאשר התחלתי להיכנס להתקפי חרדה מהפיצוצים של הפגזים... זה היה נורא – התנשמתי בצורה מפחידה, כל גופי רעד עד שלא הייתי לי שליטה ותחושה בו שבסופו הייתי במרפאה. לא ישנתי בלילות, לא אכלתי טוב, הייתי אדיש, לא דברתי הרבה עם החברה, רציתי להיות לבד... נכנסתי לדיכאונות. נשלחתי לעשות בדיקת הולטר ללב מחשש שיש לי לחץ דם נמוך בגלל החרדה המתמשכת למשפחתי וההתקפה חרדה מרעש הפגזים – והתוצאות היו שאני נמצא במצב חרדה מתמשך ויש לי לחץ דם נמוך מאוד מהנורמה. כל זה היה תחת טירונות קשוחה – המפקדים לא היו נחמדים, לא היה לי עם מי לדבר, הם כנראה חשבו שאני עובד עליהם כמו שאר החיליים. הייתי בטיפול אצל הקב"ן ששיחררה אותי חמשושים כדי לתת לי לראות את המשפחה יותר, אבל זה לא עזר. לא יכולתי לא לראות את משפחתי שבוע שלם!! הייתי חייב לראות אותם כל יום, להיות איתם ברגע הקשה, לישון עם אחותי הקטנה ולעזור להם במצב העגום שבשדרות. התחלתי לפתח מחשבות על התאבדויות, כי אין לי למי לפנות יותר. אני פוחד שאני יעשה משהו לעצמי. אני רוצה להפסיק לחשוב, לדאוג, להרגיש, לסיים הכל! לאחר הטירונות הועברתי לבסיס צאלים לסוללת הסיוע שמשם הועברתי לתקשוב כי לא יכלו להחזיק אותי בסוללת תוחתנים כשאני נכנס להתקפי חרדה מהפגזים. מאז שהועברתי לצאלים (לפני חודש וחצי) נפגשתי כמה פעמים עם קב"ן/פסיכיאטר כדי שיאפשר לי לעשות יומיות ולהיות עם מפשחתי כל יום, אך אף אחד לא האמין לי ולא ועזר לי. סיפרתי להם שיש לי מחשבות לפגוע בעצמי ומיום ליום אני מרגיש שזה יותר ויותר ממשי, אך הם לא עזרו לי, הם חושבים שאני עוד אחד מהחיילים שעובד עליהם. אני לא יכול יותר! אני מעמיד פנים כאילו הכל אצלי בסדר, אני צוחק בכוח עם אני וכל פעם שאני עושה את זה בא לי לבכות, אני לא מצליח לישון, וכל פעם שאני בא לאכול אני מרגיש כאב בטן. העניים שלי דומעות פעמים רבות מהמחשבה על משפחתי ושאני לא שם כדי לעזור. החלטתי שאני רוצה לעזוב את הצבא, הלכתי לקב"ן כדי שתוציא אותי על 21 נפשי, אך הוא לא אפשר. אני כבר לא יודע מה לעשות, למי לפנות, אני פוחד שהמחשבות לסיים עם חיי יתממשו.
