לא יודע מה לעשות
אני משרת בבסיס ח"א בצריפין. חשבתי ששמה זה איפה שרציתי להיות אבל מאז שנכנסתי הרגשתי שאני רק סובל שם. ספגתי וספגתי. לא עשיתי כלום בנידון. אחרי שאבא שלי נפטר נגשתי לקב"נית והתחלתי לקבל טיפול. לא יודע אם זה עוזר לי איכשהו אבל אני רק מרגיש שהמצב שלי נעשה גרוע יותר מיום ליום. לא אהתי את האנשים שהיו איתי במחלקה לא הסתדרתי עם העבודה והתחלתי להרגיש כאילו אני כלום חסר ערך. גם בחיים בחוץ הרגשתי שאין לי כלום לא חברה לא חברים ואמא שעומדת על סף פירוק. התחלתי לקבל תלונות מה שלא קרה לי בהתחלה רגשות איומים של נחיתות נפלו עליי. הגעתי למצב שהפסקתי לתפקד בתוך המחלקה. העבירו אותי מחלקה. ניסיתי להראות כלפי חוץ שאני בסדר אבל הרגשתי מת מבפנים. אני רק שבועיים בערך שמה ותפסו אותי בורח הבייתה. המפקד שלי אמר לי לחזור אבל אני מרגיש כאילו זה מיותר. מה זה משנה מה יעשו לי. בכל מקרה אין חשיבות לאיפה אני ומה אני עושה. הם לא יהרגו אותי רק אני יכול להרוג אותי. מילא אין לי חיים. רק הייתי צריך לכתוב את זה אין צורך להגיב
אני משרת בבסיס ח"א בצריפין. חשבתי ששמה זה איפה שרציתי להיות אבל מאז שנכנסתי הרגשתי שאני רק סובל שם. ספגתי וספגתי. לא עשיתי כלום בנידון. אחרי שאבא שלי נפטר נגשתי לקב"נית והתחלתי לקבל טיפול. לא יודע אם זה עוזר לי איכשהו אבל אני רק מרגיש שהמצב שלי נעשה גרוע יותר מיום ליום. לא אהתי את האנשים שהיו איתי במחלקה לא הסתדרתי עם העבודה והתחלתי להרגיש כאילו אני כלום חסר ערך. גם בחיים בחוץ הרגשתי שאין לי כלום לא חברה לא חברים ואמא שעומדת על סף פירוק. התחלתי לקבל תלונות מה שלא קרה לי בהתחלה רגשות איומים של נחיתות נפלו עליי. הגעתי למצב שהפסקתי לתפקד בתוך המחלקה. העבירו אותי מחלקה. ניסיתי להראות כלפי חוץ שאני בסדר אבל הרגשתי מת מבפנים. אני רק שבועיים בערך שמה ותפסו אותי בורח הבייתה. המפקד שלי אמר לי לחזור אבל אני מרגיש כאילו זה מיותר. מה זה משנה מה יעשו לי. בכל מקרה אין חשיבות לאיפה אני ומה אני עושה. הם לא יהרגו אותי רק אני יכול להרוג אותי. מילא אין לי חיים. רק הייתי צריך לכתוב את זה אין צורך להגיב