לא יכולה יותר..

[hodayoyo]

לא יכולה יותר..

לא יכולה להישאר בבית הזה. כבר לפחות 4 שנים אם לא יותר אני חיה פה רק בזכות התקווה הזאת שאני אצא מפה... עוד 4 שנים... עוד 3... עוד שנתיים... עוד פחות משנה! פחות משנה וזהו. אני כבר באמת לא יכולה יותר. אם פעם התחושה הזאת היתה פעם-פעמיים בשבוע, עכשיו זה כל יום. כל יום מרגע שאני חוזרת מבית ספר ועד שאני הולכת לישון. אבא כבר מעל חצי שנה לא עובד, אז הוא כל היום בבית. משעמם לו. השיעמום והתסכול של לשבת בבית יוצאים עלי מאחר והאחים שלי לא פה. ואני מבינה, באמת, בנאדם שרגיל לעבוד 12 שעות ביום ופתאום הוא בחופש. אבל אני לא יכולה שהכל יוצא עלי. עם אמא המצב תמיד היה רע. היא גם עשתה את זה לאחותי בעיקר, אח שלי היה תמיד סוג של "מועדף" בגלל העבר שלו. אחותי התחתנה ויצאה מהבית. אח שלי גם כן יצא. אני פה לבד. את כל ה"תשומת לב" אני מקבלת. כל משפט הכי תמים שלי היא לוקחת כהתחצפות, ככוונה רעה וכמה שאני מנסה לדבר ולהסביר לה לא עוזר כלום. ונכון, גם אני לא ממש צדיקה פה. יש לי נטיה לתקוף חזרה. אני לא מסוגלת לשתוק להם. אני מוצאת את עצמי המון פעמים במצב שאני יכולה לעשות א' ולצאת מהעניין בשקט מול לעשות ב' ולצאת במריבה וכמו כלום עושה ב'. אני מתנהגת כאילו אני נהנית להיות במצב הזה. אני כל כך לא... זה בדיוק מה שגורם לכאבי ראש שלי, לזה שאני מרגישה חולה הרבה פעמים. לא יכולה. אני חייבת לצאת מפה. אז עוד פחות משנה אני יוצאת לשירות לאומי, אולי לא רחוק אבל מחוץ לבית. אבל עד אז... מצטערת על הבלאגן, אני לא רגועה וגם לא קוראת את זה שוב כי אז אני לא אשלח.

 

[oceanblaze]

ממ..

האמת שאין לי כ"כ מה להגיד. אין לי ניסיון כלשהו בנושא, אז אני לא ממש יכולה לייעץ במשהו. :X אני רק מקווה שזה יעבור. שההורים שלך יבינו שאת לא צריכה לסבול רק כי את נמצאת שם כדי לקבל את הצעקות. ועד אז, תהיה חזקה. זה יעבור מתישהו.

או שהם יבינו שהם טועים, או שאת תצאי מהבית. אבל מתישהו זה יעבור ולא תצטרכי להתמודד עם זה יותר.

 

[דנטל]

את לא יכולה להיות איפשהו?

כלומר, לישון אצל חברה פעם בכמה זמן, לחזור יותר מאוחר הביתה. משהו שיצמצם את השהות שלך שם.

 

[hodayoyo]

אני מתנחלת אצל אחותי לפעמים

אבל זה לא עוזר כי אמא מתקשרת וצועקת עלי בטלפון. ואני גם לא אוהבת להיות הרבה אצל אחותי כי אני מרגישה נדחפת אם בעלה בבית. כשהוא לא שם אז סבבה.

 

[יעל ניסן]

שמעי

לא שאני יודעת את המצב בבית לאשורו, אבל יש חוקים במדינה שנועדו להגן על קטינים מבתים כאלה שלא נותנים להם לגדול כהלכה. בתים כאלה הם בתים בהם ההורים לא מראים מסוגלות הורית, והם נחשבים למתעללים... וכמו שאת יודעת כשאומרים התעללות לא רק מתכוונים להתעללות מינית או לאלימות פיזית אלא גם לאלימות מילולית או להזנחה. אני במקומך הייתי לפחות מבררת באגודת אל"י מהם זכויותיך תחת החוק להגנת הילד. כל עוד את עדיין לא בת 18, בעיני החוק את עדיין "ילד"

 

[hodayoyo]

היום זה כבר לא רלוונטי../images/Emo60.gif

עוד חודש אני בת 18. אבל גם זה לא העניין... כשהייתי בכיתה ח או ט (כלומר לפני 3-4 שנים ככה) הגיעה לבית ספר מישהי מטעם המועצה, עובדת סוציאלית או משהו שאמרה שהגיעו אליהם תלונות אנונימיות שמרביצים לי בבית. הטענה הזאת היא חלקית נכונה. כלומר האלימות הפיזית שאני סובלת היא לא משהו ברמה שהייתי מתלוננת על ההורים שלי. האלימות המילולית היא מה שפוגע בי. ההתעללות הנפשית שאני עוברת פה שאמא שלי כל הזמן טוחנת לי במוח שלא יצא ממני כלום כי אני לא מתאמצת ולא משקיעה ולא עושה כלום עם עצמי חוץ מלשבת כל היום על המחשב. יש משהו בי שמונע ממני להתלונן עליהם. אני לא יודעת מה זה, כי לאחל להם כל מיני דברים אין לי בעיה, אבל בכל זאת עם אותה עו"ס פשוט הודעתי לה שלא קורה כלום ושתעזוב אותי. לא אוהבת את הפסיכולוגיות בשקל וחצי שלהם. אולי זה בגלל שאני יודעת שאחותי עברה איתם דברים יותר גרועים. אחותי סבלה מאלימות פיזית מצידם, אני לא יודעת באיזו רמה כי יש ביננו הפרש של 6 וחצי שנים, אז זה כאילו מצב של "על מה יש לי להתלונן?"

 

[יעל ניסן]

שני דברים

1- מתי שהוא בחייך פרגני לעצמך עזרה כלשהי לעבד את כל הכעס שיש לך על איך שגידלו אותך. לא חייבים "פסיכולוגים בשקל וחצי" אבל כן חייבים אוזן קשבת כלשהי או תהליך שיגרום לך לחשוב על חייך אם איזו פרספקטיבה שונה מזו שיש לך עכשיו. 2- הדבר הכי טוב שיש בלהיות מבוגר היא היכולת לבחור. את לא יכולה לבחור איך יגדלו אותך, אבל כבוגרת את כן יכולה לבחור כמה מקום לתת לזה בחייך, כמה את מוכנה שזה ישפיע על כל הבחירות האחרות שלך וההתנהגות שלך.

 

[סירופ מייפל מקולקל]

האמת?

את מזכירה לי את עצמי

אמנם לא סבלתי מאלימות פיזית, אבל סבלתי מאלימות מילולית, במיוחד בתקופת הלימודים [ומאז שאני זוכרת את עצמי עד היום, יש לי פה, ואני לא מתביישת להגיד להם 'תגעו בי ותקבלו כפול']. אני כן מתביישת שהפכתי להיות בנאדם כזה. אל תתעצבני על ההורים שלך, הם לא יהיו שם לנצח, וכל מה שהם עושים [דיכוי נפשי כדי שאיכשהו יפול לך האסימון ש'וואו, הם באמת צודקים, ואם אני אהיה קצת פחות על המחשב ואלמד, זה יעזור רק לי' או 'אמא שלי היא אחת, ואחותי ואחי לא בבית, ומספיק שהיא צריכה ''לסבול'' את אבא שלי עכשיו, כדאי שאני אעזור לה'.], הם עושים מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה לחינוך ומשמעת, כי ככה חינכו אותם, והם יצאו כמו שהם. ככל שתמשיכי להתווכח איתה, היא רק תמשיך, בנסיון לחנך אותך אחרת [מה פתאום שפושטקית כמוך תענה לה?]. וזה רק יחריף, ואז את תהפכי לבנאדם נורא כעסן שפולט יותר מדי שטויות ופוגע ביותר מדי אנשים. אגב, אולי אמא שלך לא מראה, אבל ההתנהגות הזו באמת קורעת אותה מבפנים. במיוחד כשהיא מנסה לגונן עליך כי את היחידה שנשארה בבית, כשבדיעבד היא עושה ההפך, וככל הנראה לא מודעת לכך. אל תחזירי להם. באמת, פשוט תנסי לספוג ולהחזיר להם בטון יפה ושקט. אל תתנפלי עליהם. הצעקות שלך לא ישתיקו אותם, אלא רק יגרמו להם לצעוק יותר חזק. ואז את תצעקי יותר חזק. בכל מקרה, תזכרי שעוד מעט את עוזבת לשירות הלאומי, ויתחיל להיות לך יותר טוב. בהצלחה בובה

 

[hodayoyo]

אני יודעת את כל זה

אבל בין הידיעה ללעשות יש הבדל גדוווול. כמו שכתבתי אני תמיד מוצאת את עצמי שצומת שאני יכולה לשתוק ולצאת מזה מהר ובשקט או לצעוק חזרה ולהקלע לריב. איכשהו אני תמיד בוחרת בריב, משהו בתת מודע. ותודה

 

[סירופ מייפל מקולקל]

אז פשוט תנסי לעבוד על עצמך

ולשנות את התת מודע שלך. מה יצא לך שתתעצבני? את תצאי יותר צודקת? כל הבעיות שלך יפתרו? אמא שלך תתייחס אליך בתור האדם הכי קדוש בעולם שאסור לצעוק עליו? לא. סתם בעיות לחץ דם, לא שווה, תראי מה קרה לאריק