לא יכולה עכשיו לפרט אבל......

רגשי נחיתות

זה תמיד חוזר לזה. עד כמה שאני נאבקת בזה. נלחמת עם הפחדים והכאב. בעצם אני כבר לא יודעת אם זה באמת מלחמה או שזאת בריחה. בעוד חודש יש טיול במסגרת העבודה. כשהאחראית שלי שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף, אמרתי שכן והוספתי את השם שלי לרשימה. אבל עשיתי את זה בניגוד לרצוני. בכלל אין לי חשק לצאת לטיול הזה, כי אני חוששת שלמרות שזה טיול עם כל הקלדניות, אני אהיה שם לבד. עשיתי את זה רק כדי להוכיח לעצמי שאני עושה משהו ולא רק יושבת ובוכה ומקטרת. אבל אני כבר לא יודעת מה טוב. אחר-כך שמעתי את האחראית מדברת עם מישהי בטלפון (כנראה מי שמארגנת את כל הטיול הזה) והיא סיפרה לה עליי ועל ההחלטה שלי להצטרף לטיול, תוך שהיא אומרת: זאת בחורה מאוד שקטה.... אוף! כל פעם כשמזכירים לי את הנכות הזאת זה דוקר כמו סכין חדה. אפילו שבסך הכל הרבה נורא אוהבים אצלי את הנכות הזאת. כי בשבילם נכות=נוחות. ככה זה נראה על כל פנים. יותר מאוחר, המתמחה של השופטת שאיתה אני עובדת אומרת לי: נטע, למה את כל כך שקטה ולא מדברת. את הרי בחורה חכמה. אתם מבינים? זה כאילו סותר, זה לא יכול להיות שאני אהיה שקטה וחכמה בעת ובעונה אחת. מי שלא מדבר, משמע הוא טיפש מדופלם. כן, אני כותבת את זה בציניות ואני יודעת שזה באמת לא ככה. ולמרות שאני רוצה להיות אני (ומה זה בכלל להיות אני), שוב אני נדקרת, כל פעם כשיש מקרים כאלה. והדקירה הזאת כואבת ואני רוצה לבכות. וזה מבוי סתום. אי אפשר לצאת מזה. אני רוצה להראות. ואני רוצה לעשות דברים בלי לפחד. להיות שונה ולהיות שייכת. למה זה כל כך קשה? עד מתי???
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
נטע

זו את. זו לא נכות, זו תכונה - מותר לשנות רק את ההגדרה? כי זה באמת כואב מדי, לדבוק בהגדרה הזו... אז שיהיה רק תכונה. תכונה שאם תרצי לשנות - תוכלי. בעצמך אמרת שעל הבמה את אחרת. כלומר שיש סביבה וקבוצה שבה את כבר לא שקטה, שבה את מרשה לעצמך לפרוח, להתבטא. יכול להיות שזה עדיין לא יכול לקרות במקום מאיים, כמו העבודה שלך. אולי שם קשה לך להיפתח. זה בסדר! את מודעת לבעיה, את עובדת על זה. באותם מקומות שבהם את עובדת על זה - את כבר מדברת, לא? אז יש תקווה לשינוי גם במקומות אחרים. לאנשים יש כל מיני מושגים ודעות. זה אומר שזה נכון? את הרי מרגישה שזה לא נכון. אז היא אמרה. נטע, אני רוצה להאמין שכמו שעד עכשיו דחפת את עצמך קדימה, את תמשיכי לעשות את זה גם בעתיד. ואם זו הבעיה שמטרידה אותך כרגע, תתגברי עליה. ובינתיים זה כואב והכאב הזה אחרי הכל, דוחף אותך לפעולה...
 
זה לא לגמרי נכון

נכון שעל הבמה למשל, אני מרגישה הרבה יותר חופשיה ומשוחררת. אבל גם שם יש תסכולים שקשורים ל... (טוב, את לא אוהבת את המילה נכות אז.. איך נקרא לזה) הזאת. כך למשל בשיעור האחרון, למרות שבאופן כללי הרגשתי נפלא, חזרתי מתוסכלת. כי זה מצא אותי גם שם. וזה מכאיב ומייאש.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
טוב, אולי זה פשוט כי....

את בן אדם! ומותר לפעמים להרגיש לא בדיוק מאה אחוז, ושדברים ישנים יעלו ויקלקלו את הטוב. זה עדיין לא אומר שמה שהיה טוב - לא שווה כלום. זה רק אומר שיש לך הרבה עבודה עדיין.
 

שם ים

New member
רוצה לומר לך, נטע ש...

אני מאוד מכירה את התחושה הזו, של בדידות בים האנשים. לחוש שאין לך מושג מה אתה עושה..אך אני גם יודעת, מהניסיון הכן חיובי שאני צוברת, שזה הולך ומתמעט, ככל שאני נמצאת באותה חברה, והיא הופכת לפחות ופחות מנוכרת. גם לי יש טיו מהעבודה עדו כמה זמן..והייתה לי בדיוק אותה התלבטות..האם ללכת??? אך אני החלטתי פה אחד עם עצמי, שאני אלך, רק בשביל שאל אגיד שויתרתי לעצמי, שניסיתי..שאני לא נשארת בבית רק מהפחד שלא אצליח להשתלב בין ים האנשים, שחלקם אינו עובד איתי באותה המשמרת. רוצה רק להגיד שהתחושה הזו של להיות את וייחודית כמו שאת ושייקבלו את זה מוכרת, ושאין לי ספק שהיא גם מתפוגגת ככל שהחברה ניהיית פחות זרה. ולאט לאט זה גם קורה בחברות חדשות...ושיש מקום לך ולייחודיות שבך. שככל שתפגשי את עצמך יותר כן יהיה לך נעים יותר. לפגוש את עצמך, מתבטא במשיורים שמהם הלכתי לבלי רצון לשוב..אך בסוף, כשמתחזקים מגיעים גם אליהם...ומחבקים אותם..והטופ הוא בהתחברות..הזדווגות של השניים לאחד. שולחת לך אלפי קרני אהבה ותקווה. שם ים.
 

חננה

New member
לנטע

הבדידות נמצאת אצל כל אחד ואחד מאיתנו,יש מי שפוחד יותר ויש מי שפחות,ואם רק תתבונני היטב תבחיני שכו...........לם רוצים לא להכיר בבדידות שקיימת בתוכם,כך שהכנות שלך עם עצמך אינה נכות,אלה כנות בלבד,לך יש את הראייה האמיתית שבתוך כל אחד מאיתנו באמת רק הוא נמצא עם עצמו. הסביבה היא תוספת נעימה ויש כאלה שמפעילים טכניקות להתקשרות טובות יותר וטובות פחות,אבל את כל הטכניקות האלה ניתן ללמוד ותרגל,וזה כל ההבדל. אז קדימה לעבודה,ובהצלחה.
 
תודה לך שם ים

אני רק לא יודעת איך להגמל מהפרנויה הזאת שלי. מההרגשה שאף אחד באמת לא אוהב אותי ולא יכול לאהוב. הפחד הנורא הזה מאנשים. להיות כל הזמן בהיכון. די כבר!!! רכבת ההרים הזאת שאני מתארת כאן, זה בעצם מאבקים שלי, מלחמות עם הכאב והפחד. אבל זאת מלחמה שאין לה סוף.
 

שם ים

New member
משהו פיצפון.

מניסיון שצברתי במשך השנים, בכל הקשור לעבודה על הנפש, שמתי לב, ושימי גם את, שיש לה, לנפש, נטייה כזו להתפרצות. היינו, משהו שמציק ומאוד רוצים לשנות, וזה מתחיל בקטנות. מתחיל בהתכווצויות נמאס לי קטנטנות..ומגיע למימדיי בתפרצות בכי ענקיים..ואח"כ בא הרוגע..בכי שאיתו מנמנמים את שנת הלילה.ועוזבים. ואז ככה סתם בלי התרעה זה פשוט מפסיק. מה מפסיק? מפסיק להציק. מפסיק לפחד מקבוצות ומהפחד מפני עצמך. מפסיק להרגיש מנוכר. מפסיק לפחד לאבד את עצמך. פשוט מפסיק. ואת מגלה את זה רק חצי שנה אח"כ. כמו מתכון לעוגה. רק שלא עלינו עוגה שנאפתה חצי שנה. ואיך מודדים את זה? פשוט נתקלים בסיטואציה שוב, ומגלים שכבר לא כואב. והרי את בעצם ייחודית. ובעצם ההתכווצות והפחד שאת לא את והצגה של עצמך את עצמך נעשית בתחושות בטן אינסטינקיביות. ולפתע כבר לא חושבים לפני כל משפט או הברה. תנסי לבחון משהו ששינית..או בעצם שהשלמת איתו...תראי היכן הייתה נקודת הפתיחה. תבדקי את עצמך במקומות שכבר חווית. אני בטוחה שתגלי שכן היו שינויים. אני חושבת שזו בעצם התחלה. ללמוד לרצות להיות אתה. ללמוד איך לא לפחד להיות אתה. אני חושבת שהמקום הזה נובע מתוך תחושה עמוקה של המון המון כאב. כאב של חוויות שבעיתם העדפנו להתנהג מתוך מגננה. ושהמקום הזה מתחיל להיות מאוס. משום שאנחנו רוצים פשוט להיות אנו. פשוט להירגע. ומה לא מגיע לנו???? בטח שכן. מאחלת לך יום מקסים. ועם קצת דומע, תרשי לעצמך לפרוק, כי זו הצטברות של שנים, והתחברות מחודשת עם מי שהייתה ונשאה עימה כאב, כאב שרוצה לצאת ממך הלאה. שלך באהבה רבה. שם ים
 

שם ים

New member
מאוד פשוט.

אני זה מכלול הדמעות שהצטבר לך, והיום אפשר לתת לו פורקן. אני זה בעצם מי שמאז ומעולם הייתה בליבך, וחיממה אותו בעיתות מצוקה. אני זו בעצם אותה ילדה ששרדה את כל הדרך..ועכשיו לומדת לחיות. באהבה, שם ים.
 
למעלה