לא יכול עוד .......
שבוע טוב לכולם. אני פונה אליכם מתוך ידיעה שרק אתם יכולים להבין את מה שעובר עלי ונראה לי שאם אני "אכתוב" את הרגשות שאני מרגיש בפנים ,אולי זה יקל עלי קצת וימעיט במקצת את הכאב שנמצא לי בלב כבר הרבה זמן. לפני חצי שנה התגלה אצל אמא שלי גידול בחזה עם גרורות ממאירות בעמוד השדרה ולאחר שעשו לה בדיקות והקרנות החליטו הרופאים שאין מה לעשות ואי אפשר לעזור לה יותר מבחינה רפואית וצריך רק לחכות ... ארבעה חודשים לפני הגילוי של המחלה התחילו להיות לאמא שלי כאבים בגב שהלכו והתחזקו מיום ליום ורק אחרי שהיא היתה אצל הרופא כמה פעמים והוא שלח אותה לבית עם הוראות לעשות התעמלות ולקחת סידן וגם אחרי שלושה פעמים שהיינו בשערי צדק במיון אחרי שאמא שלי לא יכלה לזוז אפילו ,רק אז, הסכימו לעשות לה צילומים -סיטי-ואח"כ מיפוי עצמות,ואז ישר הם גילו את המצב. כיום אמא שלי נמצאת בהוספיס כבר שלושה חודשים ,וכל מה שנשאר לה זה לחכות ולנסות להיות אופטימית.. מאז הגילוי אני מסתובב עם גוש של מועקה בגרון ובחזה שכל יום אני מרגיש אותו חזק יותר ,כואב יותר,ומחניק יותר. אני אדם מאוד מציאותי בדר"כ ואני מבין שמעגל החיים לא תמיד זורה- בשושנים ולכל אדם יש את הרגעים היפים שלו בחיים ,ואת הרגעים הפחות יפים שלו בחיים .מה שאני לא מבין זה איפה הגבול הזה עומד ולכמה זמן. אני עברתי הרבה תקופות קשות בחיים וגם תקופות יפות שאני שמח עליהם ומהתקופות הקשות אני מנסה ללמוד מה טעיתי בהן ולהמשיך הלאה כי אני יודע שמה קורה לי בחיים זה תוצאה של מעשיי ולא של משהו אחר . אבל בהקשר של אמא שלי אני לא מבין מה היא אשמה במה שעובר עליה - הרי כל החיים שלה הם מסכת אחת של כאב וייסורים ,אם זה בלגדל שלושה ילדים לבד בעולם ולדאוג להם במשך 28 שנים ולכל מה שכרוך בכך וכל זה לבד בלי עזרה מאחרים ולהשאר עם אותו חיוך בפה כל הזמן בגישה של אדם שמסתפק במועט העיקר שיהיה לאחר מה שהוא צריך,, הייתי ממשיך לפרט ,אבל זה ארוך מידי ,,, הנקודה שאני לא מבין והכי כואב לי על זה שאמא שלי סבלה כל החיים שלה ,(רוב הזמן יחסית לאחרים ,ואני אומר את זה לא רק בגלל שהיא האמא שלי אלא גם מנקודת מבט אוביקטיבית ),אז למה היא גם צריכה להמשיך הלאה ולסיים בייסורים נוראים כאלו ??? ועוד יותר כואב זה לראות את התמימות שלה כשהיא עוד רוצה לקום וללכת כמו כולם לבית ולהמשיך לחיות כרגיל ,ואלו הרגעים הכואבים שאתה רוצה להגיד לה שזה לא אפשרי ושהיא צריכה להשלים עם זה ןלהנות ממה שנשאר ,אבל במקום זה אתה צריך לשתוק או להעביר עניין למרות שאתה רואה בעיניים שלה שהיא יודעת שמשהו אצלה לא בסדר והכאבים האלו לא חולפים ,אבל היא מדחיקה את המחשבות האלו ומנסה להיות אופטימית ,וזה משהו שאני לא יכול לעשות יותר והגעתי לנקודה של היאוש שכבר לא מרגישים יותר ונהפכים למשהו אדיש וקר בלי רצון לעשות דברים כאילו החיים נעצרו ומישהו בא ושם אותי בהקפאה בלי להגיד מתי הוא מפשיר אותי בחזרה ,,,.. תסלחו לי על האריכות של הדברים אני מקווא שלא העצבתי אף אחד (או שעממתי) בכל אופן שיהיה לכם אחלה שבוע טוב ואשמח אם תרצו לרשום לי קצת עצות מהנסיון שלכם .
שבוע טוב לכולם. אני פונה אליכם מתוך ידיעה שרק אתם יכולים להבין את מה שעובר עלי ונראה לי שאם אני "אכתוב" את הרגשות שאני מרגיש בפנים ,אולי זה יקל עלי קצת וימעיט במקצת את הכאב שנמצא לי בלב כבר הרבה זמן. לפני חצי שנה התגלה אצל אמא שלי גידול בחזה עם גרורות ממאירות בעמוד השדרה ולאחר שעשו לה בדיקות והקרנות החליטו הרופאים שאין מה לעשות ואי אפשר לעזור לה יותר מבחינה רפואית וצריך רק לחכות ... ארבעה חודשים לפני הגילוי של המחלה התחילו להיות לאמא שלי כאבים בגב שהלכו והתחזקו מיום ליום ורק אחרי שהיא היתה אצל הרופא כמה פעמים והוא שלח אותה לבית עם הוראות לעשות התעמלות ולקחת סידן וגם אחרי שלושה פעמים שהיינו בשערי צדק במיון אחרי שאמא שלי לא יכלה לזוז אפילו ,רק אז, הסכימו לעשות לה צילומים -סיטי-ואח"כ מיפוי עצמות,ואז ישר הם גילו את המצב. כיום אמא שלי נמצאת בהוספיס כבר שלושה חודשים ,וכל מה שנשאר לה זה לחכות ולנסות להיות אופטימית.. מאז הגילוי אני מסתובב עם גוש של מועקה בגרון ובחזה שכל יום אני מרגיש אותו חזק יותר ,כואב יותר,ומחניק יותר. אני אדם מאוד מציאותי בדר"כ ואני מבין שמעגל החיים לא תמיד זורה- בשושנים ולכל אדם יש את הרגעים היפים שלו בחיים ,ואת הרגעים הפחות יפים שלו בחיים .מה שאני לא מבין זה איפה הגבול הזה עומד ולכמה זמן. אני עברתי הרבה תקופות קשות בחיים וגם תקופות יפות שאני שמח עליהם ומהתקופות הקשות אני מנסה ללמוד מה טעיתי בהן ולהמשיך הלאה כי אני יודע שמה קורה לי בחיים זה תוצאה של מעשיי ולא של משהו אחר . אבל בהקשר של אמא שלי אני לא מבין מה היא אשמה במה שעובר עליה - הרי כל החיים שלה הם מסכת אחת של כאב וייסורים ,אם זה בלגדל שלושה ילדים לבד בעולם ולדאוג להם במשך 28 שנים ולכל מה שכרוך בכך וכל זה לבד בלי עזרה מאחרים ולהשאר עם אותו חיוך בפה כל הזמן בגישה של אדם שמסתפק במועט העיקר שיהיה לאחר מה שהוא צריך,, הייתי ממשיך לפרט ,אבל זה ארוך מידי ,,, הנקודה שאני לא מבין והכי כואב לי על זה שאמא שלי סבלה כל החיים שלה ,(רוב הזמן יחסית לאחרים ,ואני אומר את זה לא רק בגלל שהיא האמא שלי אלא גם מנקודת מבט אוביקטיבית ),אז למה היא גם צריכה להמשיך הלאה ולסיים בייסורים נוראים כאלו ??? ועוד יותר כואב זה לראות את התמימות שלה כשהיא עוד רוצה לקום וללכת כמו כולם לבית ולהמשיך לחיות כרגיל ,ואלו הרגעים הכואבים שאתה רוצה להגיד לה שזה לא אפשרי ושהיא צריכה להשלים עם זה ןלהנות ממה שנשאר ,אבל במקום זה אתה צריך לשתוק או להעביר עניין למרות שאתה רואה בעיניים שלה שהיא יודעת שמשהו אצלה לא בסדר והכאבים האלו לא חולפים ,אבל היא מדחיקה את המחשבות האלו ומנסה להיות אופטימית ,וזה משהו שאני לא יכול לעשות יותר והגעתי לנקודה של היאוש שכבר לא מרגישים יותר ונהפכים למשהו אדיש וקר בלי רצון לעשות דברים כאילו החיים נעצרו ומישהו בא ושם אותי בהקפאה בלי להגיד מתי הוא מפשיר אותי בחזרה ,,,.. תסלחו לי על האריכות של הדברים אני מקווא שלא העצבתי אף אחד (או שעממתי) בכל אופן שיהיה לכם אחלה שבוע טוב ואשמח אם תרצו לרשום לי קצת עצות מהנסיון שלכם .
