AndreaCorr ©
New member
לא ישוב../images/Emo29.gif
כתבתי את המכתב הזה למגירה לפני כמה זמן, וכשראיתי שקיים פורום בשם "המכתב שלא נשלח" חשבתי לעצמי... למה לא לשתף? בבקשה: אני יודעת שלעולם לא תקרא את המכתב הזה. אני יודעת שאתה לא יושב שם למעלה ומסתכל עליי. אני לא מאמינה בזה. כמה שהייתי רוצה לחיות באשליות ולומר לעצמי שאתה כן שם למעלה, שומר עליי וכואב את כאבי, אני לא יכולה. הייתה לך נפש של מלאך. בשבילי תמיד תהיה מלאך...גם אם אינך יושב שם למעלה ומגונן עליי. נער. נער היית ונער תישאר. לא תשמור על ארצנו הקטנה בעוז כפי שתמיד חלמת, לא תהיה לך להקה משלך. לא נוכל לנהל יותר שיחות ארוכות על מה שהיה, לא היה או על מה שכל כך רצינו שיהיה. כואב לי רק להזכר בכל ריב שהיה לנו. כואב לי להזכר גם ברגעים היפים. חייך נקטעו באכזריות שכזאת... ואתה דווקא היית בנאדם טוב. טוב מדי? טוב יותר. אם רק היית רואה את דמעותיי החמות שנזכרות בקולך. את מה שעובר עליי בחלומותיי. הכל באשמתך!!!! אני לא יודעת כבר מה לחוש. כעס? עצב? שמא תיסכול? אני באמת שלא יודעת. הכל ממתערבב לי בראש. בלב. אז יופי. אני כותבת לך שירים. מכתבים. אני בוכה עלייך. מדוכאת. אני יודעת שאם היית רואה שאני עצובה היית כועס ומייד אומר לי "להעלות ת´חיוך המקסים הזה לפנים מייד!" כמו שתמיד נהגת לומר. נהגת. בלשון עבר בלבד. אהבתי אותך כל כך. ועכשיו משהו בי מת. ויש לי חיים חדשים עכשיו. עם אהוב מקסים וחברים מקסימים. אבל שום דבר לא יוכל למלא את החלל החסר הזה שבליבי. זיכרון, זה כל מה שנותר. ולמישהו אכפת? אז עוד ילד אחד נעלם. אז עוד משפחה נותרה שכולה. אז.
כתבתי את המכתב הזה למגירה לפני כמה זמן, וכשראיתי שקיים פורום בשם "המכתב שלא נשלח" חשבתי לעצמי... למה לא לשתף? בבקשה: אני יודעת שלעולם לא תקרא את המכתב הזה. אני יודעת שאתה לא יושב שם למעלה ומסתכל עליי. אני לא מאמינה בזה. כמה שהייתי רוצה לחיות באשליות ולומר לעצמי שאתה כן שם למעלה, שומר עליי וכואב את כאבי, אני לא יכולה. הייתה לך נפש של מלאך. בשבילי תמיד תהיה מלאך...גם אם אינך יושב שם למעלה ומגונן עליי. נער. נער היית ונער תישאר. לא תשמור על ארצנו הקטנה בעוז כפי שתמיד חלמת, לא תהיה לך להקה משלך. לא נוכל לנהל יותר שיחות ארוכות על מה שהיה, לא היה או על מה שכל כך רצינו שיהיה. כואב לי רק להזכר בכל ריב שהיה לנו. כואב לי להזכר גם ברגעים היפים. חייך נקטעו באכזריות שכזאת... ואתה דווקא היית בנאדם טוב. טוב מדי? טוב יותר. אם רק היית רואה את דמעותיי החמות שנזכרות בקולך. את מה שעובר עליי בחלומותיי. הכל באשמתך!!!! אני לא יודעת כבר מה לחוש. כעס? עצב? שמא תיסכול? אני באמת שלא יודעת. הכל ממתערבב לי בראש. בלב. אז יופי. אני כותבת לך שירים. מכתבים. אני בוכה עלייך. מדוכאת. אני יודעת שאם היית רואה שאני עצובה היית כועס ומייד אומר לי "להעלות ת´חיוך המקסים הזה לפנים מייד!" כמו שתמיד נהגת לומר. נהגת. בלשון עבר בלבד. אהבתי אותך כל כך. ועכשיו משהו בי מת. ויש לי חיים חדשים עכשיו. עם אהוב מקסים וחברים מקסימים. אבל שום דבר לא יוכל למלא את החלל החסר הזה שבליבי. זיכרון, זה כל מה שנותר. ולמישהו אכפת? אז עוד ילד אחד נעלם. אז עוד משפחה נותרה שכולה. אז.
