חוסר בצורך בסיס אצלי...
קודם כל יקירה תודה על ההקשבה והעניין. אני מאמינה שאלו באמת כמה ימים שיעברו [לפחות מאוד מקווה כך], אבל כשאין עם מי לקום בבוקר, כשאין עם מי לחלוק חוויות, כשאין למי להגיד שעצוב שרע ששמח שטוב, כשאין את מי לחבק, כשאין את מי לנשק, כשאין למי לעזור, למי להקשיב, למי לייעץ... כן כן אני עושה מעצמי מאוד אומללה אבל המצב לא כזה גרוע. זה לא שאני בודדה בעולם ללא מכר וידיד. יש לי את החברות והידידים שלי, אבל אין לי אהבה. אהבה היא סם החיים בשבילי, היא ממלאת אותי - פשוט כך. היא נותנת לי סיבה לקום בבוקר, סיבה להמשיך את היום גם כשקשה, משהו לחכות לו... אני מאוד קיצונית בגישה שלי כלפי האהבה, אצלי זה פשוט צורך בסיסי וכאשר הוא לא ממולא הלב שלי פשוט מפנה את מקום השמחה לעצב. אבל... שוב, אני מאוד קיצונית ובימי חורף אלו, כשקר וגשום אני רק רוצה יותר את החיבוק, את הנשיקה, את המבט שאומר ללא מילים שיהייה בסדר, את האהבה.