אהבתי את ה"גישה השמרנית".
הגישה השומרת על בריאות החולה. להומיאופתיה יש חוקים ועקרונות מאוד ברורים לגבי הטיפול בחולה, מי הוא האדם הבריא ומי האדם החולה ואיך ניתן לעזור לאדם לשקם את בריאותו. התאמת פוטנץ באופן סימפטומטי היא בבחינת "תענוג רגעי וסבל ממושך", לעומת התאמת הפוטנץ בהתאם לתמונת החולי הייחודית לאותו אדם שהיא בבחינת "סבל קצר ותענוג נצחי". אפשר לקחת פוטנץ ולתת אותו לכאב, לדימום, לנגעים בעור, כאבי ראש, נזלות, דלקות אוזניים, הצטברות נוזלים ושלל פתלוגיות שונות. ההומיאופת שיעבוד באופן כזה, יהפוך להיות גורו באופן מיידי, הואיל ו"להעלים" סימפטומים באמצעות פוטנצים זה הדבר הקל ביותר לעשות. השאלה היא מה קורה אח"כ. הפוטנצים עובדים בכמה רבדים, הרובד התחתון ביותר הוא הרובד הפיזי, המשתלשל מפעילות הפוטנץ במישורים הגבוהים יותר. כתוצאה מטיפול סימפטומטי (או אפילו טיפול אינדיבידואלי שניתן בצורה לא נכונה), מתרחש שינוי מסלול ברבדים הגבוהים. מכאן האדם קנה כרטיס נסיעה ברכבת מנקודה X לנקודה Y. שינה את מסלול חייו. כל זה כשמדובר במתן מנה אחת ויחידה של פוטנת אחד. במידה ונותנים קוקטייל - יותר מפוטנת אחד, המצב מסתבך וקשה מאוד לתקן במידה ויש שיבושים, נכנסים למערבולת של טיפולים סימפטומטים. אם זה נשמע מפחיד, זה באמת כך. אני לא מעיזה לחשוב על לקחת פוטנצים, ודאי שלא לתת אותם בקלות ראש. צריך יישוב הדעת מאוד גדול על מנת לתת פוטנץ מתאים לאדם. אחד התנאים שלי בלידה הראשונה היה שתיק הפוטנצים של המיילדת נשאר מחוץ למקום, דוקא בגלל התדרים הגבוהים שבהם מצויה יולדת והרגישות הגבוהה לכל מה שמסביב והסכנה שיכולה להיות (לאו דוקא בטווח המיידי) מהשפעתם של הפוטנצים על מצבה.