לא מאמינה שחוזרת שוב
זוכרת את התמיכה והחיבוק העוטף שלכן בפעם שעברה, ולא מאמינה שמוצאת את עצמי שוב כאן, שוב לפני הפסקת הריון מבחירה שלנו, שוב כשמדובר בהריון שכל כך רצינו וחיכינו לו אחרי טיפולים מפרכים.
הקלישאה הזו על זה שברק לא פוגע באותו מקום פעמיים, שתותח לו יורה פעמיים לאותה נקודה? כמה רציתי להאמין לה, וכמה פחדתי להודות שאני הרי יודעת שלא ככה העולם עובד..
בהריון הראשון היה הידרוצפלוס והפסקת הריון בהשריית לידה בשבוע 16. הצ'יפ היה תקין ולא היו מומים נוספים.
הפעם בשבוע 12 אובחנו אומפלוצלה גדולה כשכמעט כל מע' העיכול בתוכה וקלאב-פוט, עוד לא ניתן לראות את קיומם או העדרם של מומים אחרים. עוד לא קיבלנו החלטה (מחכים לתוצאות של סיסי השלייה, אבל כבר מתחילים להבין שגם אם הצ'יפ תקין הפרוגנוזה לא טובה ושכנראה נבחר שוב להפסיק את ההריון).
כועסת על חוסר ההוגנות הזו, כועסת על האדישות שמרגישה כל ההריון הזה, על חוסר החיבור הניכר להריון עצמו שליווה אותי כל הדרך עד עכשיו, כועסת שמשמעותית פחות קשה לי מאשר בפעם שעברה, כועסת על ההרגשה שרק לנו זה קורה ופעם אחר פעם אנחנו נופלים בסטטיסטיקה, שכבר פעם שניה מדובר ב'טעות' אקראית אחרת ולא קשורה, כועסת על התחושה שאולי לעולם לא יהיו לנו ילדים בריאים, כועסת על שאין הסבר ואין את מי להאשים וששוב משא רגשות האשם הוא עלינו, שוב אנחנו 'בוחרים' נגד הילדים שהיו יכולים להיות לנו ושנאלץ לאכול את עצמנו לגבי זה כל החיים, ואולי אנחנו בכלל לא ראויים להיות הורים אם אנחנו לא מסוגלים לאהוב באהבה שלא תלויה בדבר. כועסת ששוב נאלצים לקבל החלטה כזו בהעדר וודאות, כשתמיד יש סיכוי שאולי בכל זאת היה יכול להיוולד ילד בריא. כשאני יודעת שאולי אדם חזק יותר, או טוב יותר ממני, היה בוחר להתמודד עם כל מה שלא יבוא, היה בוחר להלחם על החיים של הילד שלו ולקוות לטוב, היה בוחר לראות שיש ילדים שנולדים עם המומים האלו (ואחרי כמה ימים במקרים קלים, או חודשים/שנים במקרים קשים משתחררים ורובם/חלקם חוזרים לחיות חיים תקינים ומלאים, כתלות בחומרת המצב).
בפעם הראשונה, זה הרגיש שהשמיים קרסו והעולם צריך להעצר. הפעם אני מרגישה כבר הרבה יותר 'חסינה', הפעם אני כבר יודעת שאנחנו נקום גם מכאן, שנמשיך לחיות, שהעולם לא באמת יעצר, שנהיה בסדר.. ואני מרגישה כל כך נורא עם זה.
והלוואי שהיה איזה פתרון מהיר או שחור ולבן כאן. אבל אין ואני יודעת שפשוט נצטרך לחיות עם עצמנו ועם ההחלטות שקיבלנו.
וכן, אני נמצאת בטיפול נפלא ומכיל ומעצים, ויש איזה מקום שבו אני מודעת לזה שזה לגיטימי לרצות ילד בריא, ושלהפסיק זו גם החלטה הורית שמתקבלת מתוך אהבה, אבל אני מרגישה שאני נעשית פחות ופחות ראויה להיות אמא, שאני פחות ופחות מסוגלת להרגיש.. מרגישה שאני 'מתפללת' שיהיה לנו 'מזל' שמשהו לא יהיה בסדר בצ'יפ, כדי שעול ההחלטה ירד מהכתפיים שלנו לפחות..
נורא לי.
זוכרת את התמיכה והחיבוק העוטף שלכן בפעם שעברה, ולא מאמינה שמוצאת את עצמי שוב כאן, שוב לפני הפסקת הריון מבחירה שלנו, שוב כשמדובר בהריון שכל כך רצינו וחיכינו לו אחרי טיפולים מפרכים.
הקלישאה הזו על זה שברק לא פוגע באותו מקום פעמיים, שתותח לו יורה פעמיים לאותה נקודה? כמה רציתי להאמין לה, וכמה פחדתי להודות שאני הרי יודעת שלא ככה העולם עובד..
בהריון הראשון היה הידרוצפלוס והפסקת הריון בהשריית לידה בשבוע 16. הצ'יפ היה תקין ולא היו מומים נוספים.
הפעם בשבוע 12 אובחנו אומפלוצלה גדולה כשכמעט כל מע' העיכול בתוכה וקלאב-פוט, עוד לא ניתן לראות את קיומם או העדרם של מומים אחרים. עוד לא קיבלנו החלטה (מחכים לתוצאות של סיסי השלייה, אבל כבר מתחילים להבין שגם אם הצ'יפ תקין הפרוגנוזה לא טובה ושכנראה נבחר שוב להפסיק את ההריון).
כועסת על חוסר ההוגנות הזו, כועסת על האדישות שמרגישה כל ההריון הזה, על חוסר החיבור הניכר להריון עצמו שליווה אותי כל הדרך עד עכשיו, כועסת שמשמעותית פחות קשה לי מאשר בפעם שעברה, כועסת על ההרגשה שרק לנו זה קורה ופעם אחר פעם אנחנו נופלים בסטטיסטיקה, שכבר פעם שניה מדובר ב'טעות' אקראית אחרת ולא קשורה, כועסת על התחושה שאולי לעולם לא יהיו לנו ילדים בריאים, כועסת על שאין הסבר ואין את מי להאשים וששוב משא רגשות האשם הוא עלינו, שוב אנחנו 'בוחרים' נגד הילדים שהיו יכולים להיות לנו ושנאלץ לאכול את עצמנו לגבי זה כל החיים, ואולי אנחנו בכלל לא ראויים להיות הורים אם אנחנו לא מסוגלים לאהוב באהבה שלא תלויה בדבר. כועסת ששוב נאלצים לקבל החלטה כזו בהעדר וודאות, כשתמיד יש סיכוי שאולי בכל זאת היה יכול להיוולד ילד בריא. כשאני יודעת שאולי אדם חזק יותר, או טוב יותר ממני, היה בוחר להתמודד עם כל מה שלא יבוא, היה בוחר להלחם על החיים של הילד שלו ולקוות לטוב, היה בוחר לראות שיש ילדים שנולדים עם המומים האלו (ואחרי כמה ימים במקרים קלים, או חודשים/שנים במקרים קשים משתחררים ורובם/חלקם חוזרים לחיות חיים תקינים ומלאים, כתלות בחומרת המצב).
בפעם הראשונה, זה הרגיש שהשמיים קרסו והעולם צריך להעצר. הפעם אני מרגישה כבר הרבה יותר 'חסינה', הפעם אני כבר יודעת שאנחנו נקום גם מכאן, שנמשיך לחיות, שהעולם לא באמת יעצר, שנהיה בסדר.. ואני מרגישה כל כך נורא עם זה.
והלוואי שהיה איזה פתרון מהיר או שחור ולבן כאן. אבל אין ואני יודעת שפשוט נצטרך לחיות עם עצמנו ועם ההחלטות שקיבלנו.
וכן, אני נמצאת בטיפול נפלא ומכיל ומעצים, ויש איזה מקום שבו אני מודעת לזה שזה לגיטימי לרצות ילד בריא, ושלהפסיק זו גם החלטה הורית שמתקבלת מתוך אהבה, אבל אני מרגישה שאני נעשית פחות ופחות ראויה להיות אמא, שאני פחות ופחות מסוגלת להרגיש.. מרגישה שאני 'מתפללת' שיהיה לנו 'מזל' שמשהו לא יהיה בסדר בצ'יפ, כדי שעול ההחלטה ירד מהכתפיים שלנו לפחות..
נורא לי.
