לא מפסיק להיות לי איכפת...

[קוקי על סוזוקי]

לא מפסיק להיות לי איכפת...

מהאקס המנוול והחברה החדשה שלו. אז נכון שהיתה פה בגידה, איום בהתאבדות והמון שקרים. נכון שהסיפור נגרר לאורך זמן...אבל עברו 4 חודשים כבר...ואני עדיין כועסת כשאני רואה הודעות שלה שמיועדות לפגוע בי. והאמת היא שאני כותבת את זה פה בגלל ש...אני לא יכולה לכתוב את זה בבלוג שלי כי הוא קורא אותו

הודעות כאלה מרגיזות אותי. אולי כי המכתב עליו היא מדברת גרם להרבה מהומה

נמאס לי שאיכפת לי.

 

[יעל ניסן]

אכפת לך כי...

למה בעצם? ואפרופו ההודעה - מתוך הקונטקסט שאמרת, היא הייתה כל כך סכארינית שבא לי להקיא. ואדם שטורח להגיד בכל הזדמנות כמה טוב לו - את מי בעצם הוא רוצה לשכנע? חשבי רגע על עצמך, כשטוב לך האם את מספרת לכולם כדי שידעו? יש לי עוד הרבה מה להגיד על זה, אבל באמת אני רוצה לשמוע אותך קצת. איך את תופסת את המוטיבציה הזו שלה? האם מדובר בזה שבאמת טוב לה, או שהיא יודעת על אילו כפתורים ללחוץ כדי לעצבן אותך?

 

[קוקי על סוזוקי]

יכול להיות שאני פרנואידית.

אבל...בואי נגיד שיש לי מספר סיבות לחשוד שכשהיא כותבת בפורום בו אני כותבת, זה מתוך מטרה לא כל כך "יפה". מרגיז אותי שאני עוקבת אחרי זה, אבל אני לא מצליחה להימנע מזה לגמרי. פעם זה היה יומיומי (המעקב) היום זה קורה לעיתים רחוקות...אבל עכשיו היא מתחילה לחזור לכתוב בפורומים שאני נמצאת בהם,אולי כהתרסה...וקשה לי יותר להתעלם ממנה. דוגמאות:

ההודעה הזו במכתב שלא נשלח. עם הניק הרגיל שלה, אחרי שאת המכתב עצמו היא בכלל כתבה בניק אחר (ולכן מוזה לא זיהתה את הכותבת).

החתימה שהיתה לה לפני כמה ימים, שהכילה את השם של החתול שאני אימצתי אצל האקס. זה חתול שרציתי לקחת איתי (הוא הציע את זה כשהוא קרא בבלוג שאני עוברת דירה) אבל בסופו של דבר הוא פשוט לא ענה לי כששאלתי מתי לקחת אותו.

רשומה אחת ויחידה בבלוג שלה, שאחר כך נמחקה...כשבין השורות ברור שהיא עושה השוואה בין שתינו- מה האופנוע אומר לה לעומת אנשים "אחרים" (משמע-אני), איך היא לא מבינה אנשים שקוראים לאופנוע שלהם בשם כמו שאני קראתי לשלי (וזה לא שם נפוץ לאופנועים) וכמה שזה מעיד על תיסכול וכדומה. יש לי תחושה חזקה בגלל שתי הנקודות האחרונות, שהוא מנסה להפוך אותה להיות אני. וזה עשה לי טוב לדעת שהוא לא מסתפק בה. אבל נמאס לי שזה מעניין אותי בכלל

 

[sh53]

מבינה אותך שקשה מאוד להמשיך הלאה

בחיים כשרואים את האקס והחברה מול העיניים כל הזמן (הודעות בפורומים), אבל מצד שני אם את לא תחליטי שדי - נגמר - הגיע הזמן להמשיך הלאה בחיים, בכל הכוחות הדרושים לכך, ואפילו גם בנשימה האחרונה שצריך להשקיע בזה (וזה בהחלט קשה כשרואים כל הזמן אותם מול העיניים) - אז אולי יהיה יותר קל? אולי עצם העובדה שיש רשומות בבלוג שמתייחסות אליו - זה נותן לו את "הכוח" עלייך שעוד לא שכחת אותו? שכן איכפת לך? שאת פגועה עדיין? אולי כדאי לעבור למשהו הפוך? להתעלם ממנו לחלוטין כאילו הוא לא חי ולא קיים? אני בטוחה שאת יכולה להפוך חוויה הכי קטנה לחוויה הכי גדולה, תעצימי ותאדירי אותה - בהתחלה אולי זה לא יהיה את, אבל אולי לאט לאט המילים תכנסנה פנימה, זה יחלחל ותתחילי להנות מהדברים הקטנים של החיים יותר (לא אומרת שאת לא, לא מבקרת), אלא הכוונה שלי "להזיז" אותו הצידה ואילו דברים אחרים שאולי נראים שוליים להעביר "למרכז" החיים? מה דעתך על הרעיון?

 

[יעל ניסן]

ואפרופו כתיבה

בבלוג או שלא בבלוג - יש דרך אחת בדוקה לעשות קפיצת דרך מעיסוק במישהו אחר - וזה להתחיל לכתוב על עצמך ועל מה מעסיק אותך ומה למדת מאינטראציה זו או אחרת. ואז במקום לבוא לבלוג ולראות את עצמו מככב שם ועדיין עושה אצלך גלים (מי אמר נרקיס ולא קיבל?) - יבוא האקס לבלוג ויראה איך את גדלה ולאילו כוונים את נוסקת מתוך מה שאת לומדת מהחוויות שלך - גם אלו הלא נעימות. ופתאום יהיה לו 'בכלל לא כיף' כי הוא יגלה שהוא לא מעסיק אותך והוא כבר לא ה-issue ולא המרכז, אלא את וחייך... ובא לציון גואל. >> יום אחד עוד אפתח את קבוצת הכתיבה הזו שכל הזמן אני מדברת עליה עם חברים ולא מזיזה את המשמו הזה שצריך להזיז...

 

[קוקי על סוזוקי]

יעל../images/Emo13.gif

אני כותבת בבלוג על המון דברים (אם תרצי,אתן לך קישור

). אבל בין שאר הדברים אני כותבת על מסקנות שלי...וכאדם שהשפיע מאוד על חיי בגלל הקשר הלא בריא שלנו והפרידה המטורפת, יש לי כל הזמן מסקנות לגבי זה... מה גם, שהשקרים שלו ממשיכים ללוות אותי, אז הנושא כל הזמן עולה לי בראש. הוא ממש לא הנושא של הבלוג...אבל כן, המסקנות ממה שקרה ביננו תופסות שם אחוזים לא מעטים...(ובואי נגיד שהוא לרוב לא יוצא כל כך טוב מהן...

)

 

[קוקי על סוזוקי]

הכתיבה משחררת...

והוא חלק גדול מהדברים בנוגע אליהם אני צריכה להשתחרר..אולי אני פשוט צריכה להפסיק לפרסם?

 

[חייםלוי]

כתיבה זה חשוב. תמשיכי לכתוב

אבל את באמת לא חייבת לפרסם. בוודאי לא במקום שהוא יכול לראות. אולי תפתחי עוד בלוג בשם אחר במקום אחר ושם תעסקי בעיקר בדברים האלה. בבלוג הראשי תכתבי דברים שאינם עוסקים בו בכלל.

 

[יעל ניסן]

לא שיוצא לי אחוזים

מהספר הזה - אבל המלצתי פה בעבר על הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון (יש בעברית, תרגום סביר). יצא לי לעבור עליו מההתחלה עד הסוף בכמה וכמה גלגולים. יש שם טכניקה שנקראת "דפי בוקר" - שם בעצם מדובר על לקום בבוקר ואחרי הפיפי עם כוס הקפה ביד לשבת ולהוציא 3 עמודים... של לא משנה מה. זה יכול להיות חלום שאת זוכרת, הרהורים מאתמול, תכנונים להיום, מחשבות... ואפילו מאה פעם את המשפט: "אין לי מה לכתוב עכשיו". וזהו! אחר כך סוגרים את המחברת ומתחילים את היום. לא חוזרים לקרוא בה ולא מתעסקים עם התכנים שיש בה, אבל כן עושים את התרגילים שהספר מציע יותר מאוחר. כתיבה מכוונת. קשה לי על רגל אחת להסביר הכל - אבל בפעם הבאה שאת ליד חנות ספרים, הציצי בספר. יש שם כמה פנינים.

 

[יעל ניסן]

ועוד משו

כשמכל עבר את כמו מגנט שומעת דברים רעים, כנראה מדובר בדברים שבכל מקרה את כבר חושבת לעצמך וכאילו "נדבק" אליהם חיזוק מבחוץ. נשמע מופרע, אבל ככה זה עובד. אם פתאום את שמה לב שכולם מסביב אומרים לך דברים מעליבים, חשבי אם ב-מ-ק-ר-ה לא חשבת אותם ככה, בינך לבינך לבד בחושך. בספר ההוא שג'וליה כבר חייבת לי עליו שכר קידום מכירות, קוראים לתופעה הקול של הצנזור הפנימי. לומדים לזהות את האמירות שלו ולענות לו בחזרה שישב בשקט ויפסיק להפריע!

 

[קוקי על סוזוקי]

אני אלך לקנות את הספר../images/Emo13.gif

 

[ה מוזה]

../images/Emo12.gif

 

[קוקי על סוזוקי]

אכן יקירתי../images/Emo10.gif

אם תרצי פרטים...

 

[ToryMaster]

את יודעת

אני נורא מעריכה אותך, דווקא בגלל שאיכפת לך ולא מפסיק להיות איכפת לך. אמרו אתצ זה קודם, אבל בכל זאת, ההתחלה של פיתרון הבעיה הזו תהיה במקום של לשאול את עצמך למה באמת איכפת לך, להיות הכי כנה עם עצמך בעולם, ולחפש עמוק בפנים את התשובה. וגם, אני מוכנה להחזיק לך את היד בתהליך

 

[קוקי על סוזוקי]

תודה../images/Emo24.gif