בחודש שעבר קפצתי לביקור בביתו של חבר ותיק.
שמעתי שהוא לא חש בטוב.
אז למרות הקורונה שמתי שתי מסיכות וקפצתי לביקור.
כשפגשתי אותו בסלון ביתו מיד הבנתי מדוע הוא לא חש בטוב.
הבנאדם השמין כמו חבית ואני בספק רב אם הוא יצליח אי פעם לצאת מדלת הבית שלו בעצמו.
הוא גם גידל זקן עבות, כנראה מתוך עצלות ללכת עד לחדר האמבטיה כדי להתגלח.
בינתיים מסביבו מתרוצצות ללא הפסק אישתו ובנותיו כדי לספק את צרכיו הקולינריים.
מגשים ריקים הולכים ומגשים עמוסים באים אל שולחנו והוא לא מפסיק לבלוס.
בקיצור סוג של מונומנט אנושי צומח או יותר נכון תופח להם בתוך המשפחה.
אני כבר רואה את הכתובת על הקיר שלו וחבל שזה כך.
באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה להיות כמוהו והחילותי לעשות הליכות בבוקר בתוך הפארק הצמוד לשכונה שלנו.
ושם בפארק אני פוגש את כל השכנות הרוסיות שלי
רובן מבוגרות, מאד מבוגרות.
אבל כולן ללא יוצא מהכלל צנומות וצועדות בשבילי הפארק בקלילות ובמהירות מדהימה.
יש אחת שגרה בבנין שלי כבר המון שנים לבד ללא בן זוג
היא צנומה צנומה לדעתי שוקלת 25 ק"ג.
אני תמיד מפנטז ככה לחבק אותה.
כי זה בטח יזכיר לי את עלומי הצעירים כשהייתי מחבק את הבנות בגימנסיה.
בלובי של הבניין היא תמיד מחייכת ואומרת לי "שלום,שלום".
אבל כאן בפארק היא חולפת מולי כאילו שאני איזו בועה שקופה.
יכול היות שהיא לא מזהה אותי בגלל הצליעה הפדלאתית
והופעתי הפתאומית במקום שהיא אינה מורגלת לראות אותי שם.
בכל אופן החלטתי שאני את הצעידות שלי מעדיף לא לעשות לבד אלא לצידה
וגם בתוך תוכי אני מקווה שמעבר ל"שלום,שלום" אולי אוכל פעם לשחות באגם יחד עם הברבורים שלה.
אבל מרוב שהיא מנוסה ובכושר מלא
אני אף פעם לא מצליח להדביק אותה.
עד שאני מתחיל בכלל לחשוב להגיע אליה
היא כבר בין רגע נמצאת בשביל אחר ומרוחק יותר.
כנראה שהממזרתה הקטנה יודעת מה אני מתכנן והיא פותחת "מבערים" כדי להתרחק ממני.
זה מזכיר לי את סידרת הסרטים המצויירים רואד ראנר (ביפ ביפ) ששם השועל הקויוטי רודף אחרי הציפור ללא הצלחה יתרה.
ואז כשהנשימה כבר נעתקת מפי וחזון העצמות היבשות של אדון יחזקאל מתחיל להגיח הישר אל ברכיי הדואבות,כואבות, אני מחליט לחזור הביתה.
חושב לעצמי כל הדרך...
איך זה קרה שהפכתי לעת זקנה להיות רודף שמלות כזה?
רודף שמלות דה לה שמאעטה.
שמעתי שהוא לא חש בטוב.
אז למרות הקורונה שמתי שתי מסיכות וקפצתי לביקור.
כשפגשתי אותו בסלון ביתו מיד הבנתי מדוע הוא לא חש בטוב.
הבנאדם השמין כמו חבית ואני בספק רב אם הוא יצליח אי פעם לצאת מדלת הבית שלו בעצמו.
הוא גם גידל זקן עבות, כנראה מתוך עצלות ללכת עד לחדר האמבטיה כדי להתגלח.
בינתיים מסביבו מתרוצצות ללא הפסק אישתו ובנותיו כדי לספק את צרכיו הקולינריים.
מגשים ריקים הולכים ומגשים עמוסים באים אל שולחנו והוא לא מפסיק לבלוס.
בקיצור סוג של מונומנט אנושי צומח או יותר נכון תופח להם בתוך המשפחה.
אני כבר רואה את הכתובת על הקיר שלו וחבל שזה כך.
באותו רגע החלטתי שאני לא רוצה להיות כמוהו והחילותי לעשות הליכות בבוקר בתוך הפארק הצמוד לשכונה שלנו.
ושם בפארק אני פוגש את כל השכנות הרוסיות שלי
רובן מבוגרות, מאד מבוגרות.
אבל כולן ללא יוצא מהכלל צנומות וצועדות בשבילי הפארק בקלילות ובמהירות מדהימה.
יש אחת שגרה בבנין שלי כבר המון שנים לבד ללא בן זוג
היא צנומה צנומה לדעתי שוקלת 25 ק"ג.
אני תמיד מפנטז ככה לחבק אותה.
כי זה בטח יזכיר לי את עלומי הצעירים כשהייתי מחבק את הבנות בגימנסיה.
בלובי של הבניין היא תמיד מחייכת ואומרת לי "שלום,שלום".
אבל כאן בפארק היא חולפת מולי כאילו שאני איזו בועה שקופה.
יכול היות שהיא לא מזהה אותי בגלל הצליעה הפדלאתית
והופעתי הפתאומית במקום שהיא אינה מורגלת לראות אותי שם.
בכל אופן החלטתי שאני את הצעידות שלי מעדיף לא לעשות לבד אלא לצידה
וגם בתוך תוכי אני מקווה שמעבר ל"שלום,שלום" אולי אוכל פעם לשחות באגם יחד עם הברבורים שלה.
אבל מרוב שהיא מנוסה ובכושר מלא
אני אף פעם לא מצליח להדביק אותה.
עד שאני מתחיל בכלל לחשוב להגיע אליה
היא כבר בין רגע נמצאת בשביל אחר ומרוחק יותר.
כנראה שהממזרתה הקטנה יודעת מה אני מתכנן והיא פותחת "מבערים" כדי להתרחק ממני.
זה מזכיר לי את סידרת הסרטים המצויירים רואד ראנר (ביפ ביפ) ששם השועל הקויוטי רודף אחרי הציפור ללא הצלחה יתרה.
ואז כשהנשימה כבר נעתקת מפי וחזון העצמות היבשות של אדון יחזקאל מתחיל להגיח הישר אל ברכיי הדואבות,כואבות, אני מחליט לחזור הביתה.
חושב לעצמי כל הדרך...
איך זה קרה שהפכתי לעת זקנה להיות רודף שמלות כזה?
רודף שמלות דה לה שמאעטה.
נערך לאחרונה ב:
