לא מצליח לעכל

לא מצליח לעכל

4.5 שנים אמא שלי נלחמה בכל הכוח
ב16.12 (לפני חודש) היא הלכה לעולמה
זה כל כך קשה.. אני לא מסוגל לחזור לתפקד...
אתם מכירים קבוצות תמיכה?.. אני אבוד
 

saribon

New member
ליעד,

ראשית -צר לי מאוד על אובדנך וכאבך הגדול.
הכל מאוד טרי אצלך ואחרי תקופה כל כך ארוכה של התמודדות עם הסרטן וכל מה שבודאי היה כרוך בכך הקושי הוא עצום.
בודאי שישנן קבוצות תמיכה - יש כאלו של האגודה למלחמה בסרטן ויש במסגרות שונות אחרות - קופות חולים ,ארגונים שונים ,חסן וכן.) אני מציעה לך לעשות חיפוש בגוגל על קבוצות תמיכה +סרטן ומשם להתחיל למצוא את הקבוצה המתאימה לאזור מגוריך ולמה שמדבר אליך.

אני מאוד בעד הצטרפות לקבוצות תמיכה או קבלת טיפול במקרה הצורך אבל מעבר לכל - אל תשכח כאמור שהכל מאוד טרי. התקופה הזו הראשונית אחרי פטירת אמך - הכאב עוד כל כך חשוף, הפצעים מדממים והכל יכול להראות בלתי נסבל וללא סיכוי להשתנות. אבל אני בטוחה שאני לא הראשונה להגיד לך הזמן עושה דברים מופלאים. וצריך לתת זמן -לזמן. לקבל את העובדה שעכשיו זו תקופה קשה ועצובה ה מרגישים שהולכים לאיבוד בה עצובים עד אין סוף - ולקבל לא אומר לא לעשות דבר בנדון - אם קבוצת תמיכה נראית לך הפתרון המתאים אז לך על זה. אבל יחד עם זאת - אני מציעה לך לקבל את העובדה שככה זה עכשיו. עכשיו קשה. עוד פרק זמן מסוים - יהיה קצת יותר קל , אחר כך יהיה עוד יותר קל ומתי שהוא יגיע בוקר בו תתעורר ולא תחשוב ישר על הכאב הגדול..

אני גם מזמינה אותך לכתוב כאן, להשאר איתנו ולשפוך את הלב במקום בו אנשים מאוד מבינים מה אתה מרגיש.. גם אנחנו סוג של קבוצת תמיכה.
 
אמרתי את זה לעצמי

שעכשיו תהיה תקופה קשה אבל היא תעבור...
אבל זה רק נהיה קשה יותר ויותר...
אני כאילו מדחיק את זה לגמרי.. לא מאמין שזה מציאות
ולאט לאט החלל הריק נהיה גדול יותר ויותר...
הכל נהיה אפור יותר.. אני מרגיש לבד כל יום יותר ויותר...
 

saribon

New member
נראה כאילו

עבר המון זמן..אבל אתמול זה היה רק חודש..
הימים חולפים לאט ואתה בתוך זה, ונראה אילו עבור חודשים והתקופה מתמשכת..ובכל זאת - עבר כל כך מעט זמן וברור שהכל כואב והערפל שמקיף אותך סמיך.
התחושה הזו שזה לא מציאותי היא מוכרת וטבעית כל כך. התייחסתי אליה בדיוק בהודעות האחרונות. ועם זאת לאט לאט אתה מתחיל להבין שהיא לא כאן כי החלל נהיה גדול יותר ויותר.
אני אומרת לך כבר עכשיו - אין תרופה לגעגוע. הוא שם הוא קיים ובעיני - הוא מתחזק עם הזמן. מה שכן בר השגה זה להמשיך הלאה. להיות מסוגל לנשום עמוק, להיות מסוגל לחייך ולצחוק ולחיות את החיים מבמלואם למרות הגעוגוע. מתי שהוא מגיע השלב הזה שהכאב המדמם והצורב הזה יכול להכנס לתוך מגירה צדדית ולא להיות הדבר הבולט הזה שמונח על השולחן..
נכון שרציונאלית קל להגיד ורגשית קשה להגיע לשם - מה שצריך זה זמן, זמן ועוד זמן וגם -יכולת לבין ולקבל - שכרגע - זה המצב.

אבל ! כל זה לא מונע ממך ללכת לקבל עזרה אם אתה מרגיש שקשה לך לשאת את זה לבד.ומקום טוב הוא באמת קבוצת תמיכה. במידה התחושות הללו הופכות לדכאון קליני של ממש =כדאי גם לקבל עזרה מקצועית .
 
שלום ליעד

כואבת איתך על האובדן והחסר בחייך.
התחושה לעיתים היא בלבול, חוסר אונים וחרדה. מרגישים כאילו הולכים לאיבוד.
אובדן של אדם כל כך אהוב ויקר, מטלטל אותנו וזה באמת כואב וקשה עד מאד.
קיבלת כאן הצעות מצויינות לקבוצות תמיכה.
אשתף אותך גם בכמה מילים שכתבתי ואולי יהיו לך לעזר.
בברכה חמה,
ענבר
 

healerit

New member
אמא שלך מדהימה


מלחמה של 4.5 שנים...
אף פעם אל תשכח שהיא "נלחמה בכל הכוח", בלי לוותר.
וגם אתה אל תוותר!!!

יש קבוצת תמיכה להתמודדות עם אבל באגודה למלחמה בסרטן.
יש לי חברה שהלכה במשך כמעט שנה ומאוד עזר לה.

חודש זו תקופה מאוד קצרה. טבעי שתחוש אבוד


אבי נפטר לפני כמעט שנה. ליוויתי אותו לאורך המחלה ובשבועות האחרונים לחייו עזבתי את העבודה כדי להיות איתו.
לכן כשהוא נפטר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היה חלל עצום. ממצב של עיסוק מתמיד באבא וכשכל הזמן שלי תוכנן כך שאהיה איתו כמה שיותר... בום. אין כלום.
מה שנשאר זה מיליון עניינים בירוקרטיים אבל בלי בן אדם.
אני זוכרת שלא רציתי לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להמשיך בחיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בבת אחת הכל התפרק ופתאום הרגשתי חולשה פיזית ונפשית. שבריריות.
לקח לי כמה חודשים להתאושש, למצוא את עצמי מחדש, לתכנן את סדר היום בלי אבא שלי.

מותר לחוש אבוד. מותר לבקש עזרה.

אנחנו פה
 
למעלה