לא מרגישה טוב...
חזרתי מהרופאה (רופאה בתחום פיזי, לא נפשי). רע לי. היא לא מוכנה לטפל בי יותר עד שאני לא יורדת במשקל. עברתי את ה - 100 ק"ג והשארתי גם אותו מאחורי. אני נראית ומרגישה כמו בלון נפוח שעוד שנייה הולך להתפוצץ. היא הזהירה אותי שהמערכות בגוף שלי עומדות בפני קריסה. אין לי אוויר. אין לי חשק לכלום. אני כל כך עייפה. בא לי להקיא. בא לי לישון. לא יודעת מה בא לי. אולי רק להיכנס למקלחת טובה ולמיטה - מה שלא עשיתי כל כך הרבה זמן... שוב בעיות רפואיות. שוב רופאים. לא יכולה יותר! אין לי כוח להמשיך ככה. שפל במצב הרוח. שפל בהרגשה הגופנית. לא אכפת לי כלום, מחפשת רק הזדמנות לרדת ולהתחרע על עוד חבילת גלידה. לחסל עוד סמבוסק גבינה בולגרית נוטף ועסיסי. אפילו סלט ירקות מושקע עושה לי את זה. אפילו אוכל בריא - אורז מלא בעשבי תיבול... הכל עוד ועוד ועוד, להחניק הכל, לדחוס הכל פנימה, לא להרגיש, כי את לא שווה כלום, את אשמה בכל, את רעה, את לא טובה מספיק, לא טובה בכלל... אם אמא היתה רואה מה אני עושה לעצמי היתה ודאי מתהפכת בקברה. 2 הורים מתו מסרטן. 2 אחים שמנים עם סוכרת, יתר לחץ דם ובעיות בלב. ואיפה אני בכל הסטטיסטיקה? מתי גם לי יקרה משהו ממש רציני? אני בדרך הנכונה, הרופאה אומרת. לא יכולה לשאת את הכובד שלי. מילא אם כל החיים שלי הייתי שמנה ורק מתנדנדת 2 קילו פה, 2 קילו שם, אבל אתם יודעים מה זה לעלות בבת אחת, תוך 4 חודשים, 40+ קילו??? הלב לא עומד בזה. ועמוד השדרה. האלרגיות שלי בשיאן. איך אני עושה את זה לעצמי עם הגנטיקה המחורבנת שלי? למה אני מתעללת בעצמי? חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי כבר לא רוצים אפילו לרשום לי תרופות. בשביל מה לרשום לי תרופות, הם אומרים, אם אני ארד במשקל ואולי לא אזדקק לתרופות בכלל? הם לא מבינים שאיבדתי שליטה, אבל אני רוצה את החיים שלי בחזרה! אני נואשת, רוצה שליטה על החיים שלי! הלא הייתי שם לפני שנתיים, ירדתי 33 קילו ונראיתי נפלא!!! הרגשתי מצויין מבחינה גופנית, וגם עשיתי כושר. אכלתי שפוי ובריא. ועכשיו כאילו לא אכפת לי, אבל רק כאילו. כי מה שנשאר לי זה אני. ואני חייבת לדאוג לעצמי ולבריאותי. לא כל כך משנה לי שאני נראית זוועה. הבריאות שלי הולכת ונהרסת ואין לי את מי להאשים זולת אני עצמי. החלטתי: השבוע אני הולכת לפגישת OA (אכלני יתר כפייתיים אנונימיים). מה כבר יש לי להפסיד? את הכבוד שלי? ממילא אבד לי מזמן... אני רק רוצה לחיות בשקט, רק לחיות בלי ששום דבר יכאב, בלי סיוטים, בלי חוסר אונים שכזה... אני זקוקה לעידוד, אני זועקת מבדידות, אני רוצה להיות לבד, לא יודעת מה אני רוצה... נראה לי שהלכתי קצת לאיבוד... אולי גם אני עומדת בפני שבץ מוחי כמו שהיה לאמא 5 שבועות לפני מותה? הרי גם אני מתבלבלת לפעמים ושוכחת איזה יום היום, ואני כל כך עייפה... אומרת לעצמי: את עוד לא בת 30, מה פתאום שבץ, מה פתאום התקף לב, אבל אם הייתם רואים אותי הייתם מבינים - ככה אי אפשר להמשיך! אני חייבת לדאוג לעצמי, כי אני קורסת, על סף קריסה, ואין לי כוח להחזיק ככה את עצמי. אנשים טובים רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך. תמיד יש אנשים טובים, ואני שונאת ליפול למעמסה. אף אחד לא מבין שקשה לי לתפקד. שגם אני רוצה לצרוח את כל הכאב מתוכי, רוצה להקיא אותו מתוכי, אבל לא יכולה, וכל מה שיוצא לי זה לחישה קטנה, קול עדין וחמוד, של ילדה קטנה, זה מה שבוקע מגרוני כשאני מדברת. או יותר נכון מקשיבה. גם אני רוצה פינה. גם אני רוצה שיקשיבו לי. אולי בגלל זה, אולי גם בגלל זה אני תופסת מקום פיזי כל כך גדול. אתם יודעים מה זה שאני לא יכולה לשבת במושב זוגי באוטובוס אם במושב התפוס יושב מישהו במשקל ממוצע ומעלה? לפעמים אני מעדיפה לעמוד, מהבושה... אנשים נועצים מבטים ולא בגלל יופיי הרב. אנשים מנסים להידחק במושב שלידי רק כשאין להם ברירה, ונושמים לרווחה כשמתפנה מקום אחר או כשאני יורדת. רוצה לקבור את עצמי מבושה. מה שווה כל הקסם האישי שלי וכל החיוכים וההומור, מה שווה ההבנה שלי, האמפתיה, האהבה שיש בליבי לבריות, הרצון שלי לנחם ולעזור, מה זה שווה, כשאפילו לנשום זה בשבילי משימה? שאם אני עולה קומה אחת ברגל אני צריכה חצי שעה להתאושש ולא יכולה לדבר? מה זה שווה להתבכיין - קומי ותעשי משהו, ויפה שעה אחת קודם... מבטיחה לספר לכם איך היה במפגש. אני חייבת לעשות את זה סוף כל סוף, הרי אני מפנטזת על זה חודשים אם לא שנים... תחזיקו לי אצבעות אנשים טובים, כי אני הולכת ומאבדת את היכולת לעזור לעצמי, ומשם הדרך למטה קצרה, קצרה ביותר... שלכם באהבה,
חזרתי מהרופאה (רופאה בתחום פיזי, לא נפשי). רע לי. היא לא מוכנה לטפל בי יותר עד שאני לא יורדת במשקל. עברתי את ה - 100 ק"ג והשארתי גם אותו מאחורי. אני נראית ומרגישה כמו בלון נפוח שעוד שנייה הולך להתפוצץ. היא הזהירה אותי שהמערכות בגוף שלי עומדות בפני קריסה. אין לי אוויר. אין לי חשק לכלום. אני כל כך עייפה. בא לי להקיא. בא לי לישון. לא יודעת מה בא לי. אולי רק להיכנס למקלחת טובה ולמיטה - מה שלא עשיתי כל כך הרבה זמן... שוב בעיות רפואיות. שוב רופאים. לא יכולה יותר! אין לי כוח להמשיך ככה. שפל במצב הרוח. שפל בהרגשה הגופנית. לא אכפת לי כלום, מחפשת רק הזדמנות לרדת ולהתחרע על עוד חבילת גלידה. לחסל עוד סמבוסק גבינה בולגרית נוטף ועסיסי. אפילו סלט ירקות מושקע עושה לי את זה. אפילו אוכל בריא - אורז מלא בעשבי תיבול... הכל עוד ועוד ועוד, להחניק הכל, לדחוס הכל פנימה, לא להרגיש, כי את לא שווה כלום, את אשמה בכל, את רעה, את לא טובה מספיק, לא טובה בכלל... אם אמא היתה רואה מה אני עושה לעצמי היתה ודאי מתהפכת בקברה. 2 הורים מתו מסרטן. 2 אחים שמנים עם סוכרת, יתר לחץ דם ובעיות בלב. ואיפה אני בכל הסטטיסטיקה? מתי גם לי יקרה משהו ממש רציני? אני בדרך הנכונה, הרופאה אומרת. לא יכולה לשאת את הכובד שלי. מילא אם כל החיים שלי הייתי שמנה ורק מתנדנדת 2 קילו פה, 2 קילו שם, אבל אתם יודעים מה זה לעלות בבת אחת, תוך 4 חודשים, 40+ קילו??? הלב לא עומד בזה. ועמוד השדרה. האלרגיות שלי בשיאן. איך אני עושה את זה לעצמי עם הגנטיקה המחורבנת שלי? למה אני מתעללת בעצמי? חייבת לקחת את עצמי בידיים, כי כבר לא רוצים אפילו לרשום לי תרופות. בשביל מה לרשום לי תרופות, הם אומרים, אם אני ארד במשקל ואולי לא אזדקק לתרופות בכלל? הם לא מבינים שאיבדתי שליטה, אבל אני רוצה את החיים שלי בחזרה! אני נואשת, רוצה שליטה על החיים שלי! הלא הייתי שם לפני שנתיים, ירדתי 33 קילו ונראיתי נפלא!!! הרגשתי מצויין מבחינה גופנית, וגם עשיתי כושר. אכלתי שפוי ובריא. ועכשיו כאילו לא אכפת לי, אבל רק כאילו. כי מה שנשאר לי זה אני. ואני חייבת לדאוג לעצמי ולבריאותי. לא כל כך משנה לי שאני נראית זוועה. הבריאות שלי הולכת ונהרסת ואין לי את מי להאשים זולת אני עצמי. החלטתי: השבוע אני הולכת לפגישת OA (אכלני יתר כפייתיים אנונימיים). מה כבר יש לי להפסיד? את הכבוד שלי? ממילא אבד לי מזמן... אני רק רוצה לחיות בשקט, רק לחיות בלי ששום דבר יכאב, בלי סיוטים, בלי חוסר אונים שכזה... אני זקוקה לעידוד, אני זועקת מבדידות, אני רוצה להיות לבד, לא יודעת מה אני רוצה... נראה לי שהלכתי קצת לאיבוד... אולי גם אני עומדת בפני שבץ מוחי כמו שהיה לאמא 5 שבועות לפני מותה? הרי גם אני מתבלבלת לפעמים ושוכחת איזה יום היום, ואני כל כך עייפה... אומרת לעצמי: את עוד לא בת 30, מה פתאום שבץ, מה פתאום התקף לב, אבל אם הייתם רואים אותי הייתם מבינים - ככה אי אפשר להמשיך! אני חייבת לדאוג לעצמי, כי אני קורסת, על סף קריסה, ואין לי כוח להחזיק ככה את עצמי. אנשים טובים רוצים לעזור, אבל לא יודעים איך. תמיד יש אנשים טובים, ואני שונאת ליפול למעמסה. אף אחד לא מבין שקשה לי לתפקד. שגם אני רוצה לצרוח את כל הכאב מתוכי, רוצה להקיא אותו מתוכי, אבל לא יכולה, וכל מה שיוצא לי זה לחישה קטנה, קול עדין וחמוד, של ילדה קטנה, זה מה שבוקע מגרוני כשאני מדברת. או יותר נכון מקשיבה. גם אני רוצה פינה. גם אני רוצה שיקשיבו לי. אולי בגלל זה, אולי גם בגלל זה אני תופסת מקום פיזי כל כך גדול. אתם יודעים מה זה שאני לא יכולה לשבת במושב זוגי באוטובוס אם במושב התפוס יושב מישהו במשקל ממוצע ומעלה? לפעמים אני מעדיפה לעמוד, מהבושה... אנשים נועצים מבטים ולא בגלל יופיי הרב. אנשים מנסים להידחק במושב שלידי רק כשאין להם ברירה, ונושמים לרווחה כשמתפנה מקום אחר או כשאני יורדת. רוצה לקבור את עצמי מבושה. מה שווה כל הקסם האישי שלי וכל החיוכים וההומור, מה שווה ההבנה שלי, האמפתיה, האהבה שיש בליבי לבריות, הרצון שלי לנחם ולעזור, מה זה שווה, כשאפילו לנשום זה בשבילי משימה? שאם אני עולה קומה אחת ברגל אני צריכה חצי שעה להתאושש ולא יכולה לדבר? מה זה שווה להתבכיין - קומי ותעשי משהו, ויפה שעה אחת קודם... מבטיחה לספר לכם איך היה במפגש. אני חייבת לעשות את זה סוף כל סוף, הרי אני מפנטזת על זה חודשים אם לא שנים... תחזיקו לי אצבעות אנשים טובים, כי אני הולכת ומאבדת את היכולת לעזור לעצמי, ומשם הדרך למטה קצרה, קצרה ביותר... שלכם באהבה,
(לא העזתי, בערך מגיל 6) ודרך ההנאה שגיליתי שם מצאתי עוד אמביציה לאכול בריא, לרזות, בלי להשקיע בזה את כל הנשמה, כי לנשמה מגיעים עוד דברים. אני מזמינה אותך להצטרף אלינו שם, וזה ממש ישמח אותי אם תבואי גם למפגשי הים שיש מידי פעם, שלי אישית החזירו הרבה שמחת חיים.
