אבח"י
Well-known member
קצרי רוח |
איתמר זהר
פורסם ב-17:07
זוכת הנובל לואיז גליקצילום: Susan Walsh/אי־פי
הבחירה להעניק את פרס נובל לספרות למשוררת האמריקאית לואיז גליק היא מבורכת. אחרי הכל, רק 15 נשים לפניה זכו בפרס מאז החלו להעניק אותו בראשית המאה שעברה. יתרה מכך, חברות וחברי האקדמיה השוודית העדיפו בדרך כלל סופרים על פני משוררים, כאילו שירה היא אמנות נחשבת פחות בעיניהם.
עם זאת, למרות השמחה על הבחירה הראויה של משוררת מוערכת ועטורת פרסים, זכייתה מוכיחה שוב עד כמה האקדמיה השוודית מנותקת מהעולם סביבה, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה חברתית. נדמה כי אנשיה חשים מורמים מעם ורוצים להישאר אליטיסטים בעיני עצמם, כמו רומזים שתקינות פוליטית לא תסדוק את מעטה החשיבות העצמית שלהם.
האקדמיה השוודית אמנם העניקה במשך השנים פרסי נובל לסופרת שחורה (טוני מוריסון האמריקאית) ונימקה בין השאר את הבחירה בכך ב"רצונה להשתחרר מכבלים של גזע", וגם לפליטים פוליטיים (גאו שינג'יאן הסיני, סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית). עם זאת רוב הזמן ביקשה לשמור על מראית עין של נייטרליות, כאילו אך ורק שיקולים ספרותיים עומדים לנגד עיניה. בשנים האחרונות היא ספגה ביקורת על בחירות שנחשבו אזוטריות (למשל ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו הצרפתי), מרחיקות לכת (בוב דילן האמריקאי) ומעוררות מחלוקת (פטר הנדקה האוסטרי). השערוריות שליוו את האקדמיה השוודית עצמה, שהובילו להתפטרות כמה מחבריה בשל חשד לאי סדרים ולביטול הפרס לפני שנתיים, היו יכולות לנער את המוסד הוותיק הזה ולרענן אותו.
זה לא קרה. בשנה מורכבת כל כך, שבה מגפה מטלטלת את העולם, הפגנות נגד אפליה גזעית גלשו מארצות הברית לרחבי העולם ובמוזיאונים שוקלים ברצינות להחזיר חפצי אמנות למקומות שמהם נגזלו, היו יכולים חברות וחברי האקדמיה השוודית להראות כי גם הם חלק מאותו שינוי תרבותי דרמטי המתחולל לנגד עינינו. בחירה בסופרות ומשוררות לא לבנות שכותבות על נושאים כמו קולוניאליזם וגזע, למשל ג'מייקה קינקייד, מאריז קונדו, קלודיה רנקין או אליס ווקר היתה עשויה להראות כי גם פניה של האקדמיה השוודית אל עולם שוויוני יותר. נדמה כי הם שוב בחרו באפשרות הקלה — להסתגר בתוך עצמם, בעולמם הפרטי והקטן, בלי לפתוח חלון כדי להתבונן החוצה אל מה שמתרחש במרחק גיאוגרפי גדול מהם, שקרוב בהרבה אליהם מכפי שהם חשבו.
חברי ועדת הנובל: אתם מנותקים, ונמאסתם
בתקופה של שינוי תרבותי דרמטי בכל העולם יכלו אנשי ועדת פרס הנובל לבחור בסופרות ומשוררות לא לבנות, שכותבות על נושאים כמו קולוניאליזם וגזע, אבל הם החליטו להסתגר בעולמם הפרטי הקטןאיתמר זהר
פורסם ב-17:07
זוכת הנובל לואיז גליקצילום: Susan Walsh/אי־פי
הבחירה להעניק את פרס נובל לספרות למשוררת האמריקאית לואיז גליק היא מבורכת. אחרי הכל, רק 15 נשים לפניה זכו בפרס מאז החלו להעניק אותו בראשית המאה שעברה. יתרה מכך, חברות וחברי האקדמיה השוודית העדיפו בדרך כלל סופרים על פני משוררים, כאילו שירה היא אמנות נחשבת פחות בעיניהם.
עם זאת, למרות השמחה על הבחירה הראויה של משוררת מוערכת ועטורת פרסים, זכייתה מוכיחה שוב עד כמה האקדמיה השוודית מנותקת מהעולם סביבה, הן מבחינה תרבותית והן מבחינה חברתית. נדמה כי אנשיה חשים מורמים מעם ורוצים להישאר אליטיסטים בעיני עצמם, כמו רומזים שתקינות פוליטית לא תסדוק את מעטה החשיבות העצמית שלהם.
כל פרס הוא סובייקטיבי בסופו של דבר. לא משנה כמה יטאטאו סביבו, הוא אינו נקי משיקולים זרים. כך גם פרס נובל לספרות המוענק מאז 1901. אנשי האקדמיה השוודית, שהחברות בה היא לכל החיים, לא הסתירו במשך השנים את חיבתם לספרות הנכתבת באירופה ואת סלידתם מספרות אמריקאית. הרוב המכריע של הזוכים בו הוא לא רק של גברים, אלא גם של לבנים. אם לא די בכך, זהו אמנם הפרס הספרותי החשוב בעולם, אבל אלה הבוחרים למי להעניק אותו בכל שנה משתייכים למדינה אחת ביבשת אחת.האקדמיה השוודית אמנם העניקה במשך השנים פרסי נובל לסופרת שחורה (טוני מוריסון האמריקאית) ונימקה בין השאר את הבחירה בכך ב"רצונה להשתחרר מכבלים של גזע", וגם לפליטים פוליטיים (גאו שינג'יאן הסיני, סבטלנה אלכסייביץ' הבלארוסית). עם זאת רוב הזמן ביקשה לשמור על מראית עין של נייטרליות, כאילו אך ורק שיקולים ספרותיים עומדים לנגד עיניה. בשנים האחרונות היא ספגה ביקורת על בחירות שנחשבו אזוטריות (למשל ז'אן מארי גוסטב לה קלזיו הצרפתי), מרחיקות לכת (בוב דילן האמריקאי) ומעוררות מחלוקת (פטר הנדקה האוסטרי). השערוריות שליוו את האקדמיה השוודית עצמה, שהובילו להתפטרות כמה מחבריה בשל חשד לאי סדרים ולביטול הפרס לפני שנתיים, היו יכולות לנער את המוסד הוותיק הזה ולרענן אותו.
זה לא קרה. בשנה מורכבת כל כך, שבה מגפה מטלטלת את העולם, הפגנות נגד אפליה גזעית גלשו מארצות הברית לרחבי העולם ובמוזיאונים שוקלים ברצינות להחזיר חפצי אמנות למקומות שמהם נגזלו, היו יכולים חברות וחברי האקדמיה השוודית להראות כי גם הם חלק מאותו שינוי תרבותי דרמטי המתחולל לנגד עינינו. בחירה בסופרות ומשוררות לא לבנות שכותבות על נושאים כמו קולוניאליזם וגזע, למשל ג'מייקה קינקייד, מאריז קונדו, קלודיה רנקין או אליס ווקר היתה עשויה להראות כי גם פניה של האקדמיה השוודית אל עולם שוויוני יותר. נדמה כי הם שוב בחרו באפשרות הקלה — להסתגר בתוך עצמם, בעולמם הפרטי והקטן, בלי לפתוח חלון כדי להתבונן החוצה אל מה שמתרחש במרחק גיאוגרפי גדול מהם, שקרוב בהרבה אליהם מכפי שהם חשבו.
