לא נכנסתי יום שלם, וכמה הופתעתי
לגלות כל כך הרבה תגובות להודעה כל-כך בנאלית. אכן, תמיד אהיה רגישה כלפי הילדים שלי, ולא רק כלפי הילד מהנישואים הקודמים. הבעיה היא שהורות מתפתחת עם השנים, וכשגבר מקבל ילד גדול, קשה לו לקבל שגם ילד בן 16, הוא ילד... לדוגמא: לבני יש נטיה להשמנה. הוא אינו שמן, אבל משתדל לשמור. בעלי לא מוכן לקבל את זה שאם במשפחה יש אדם (ולאו דווקא ילד) שאסור לו לאכול מאכלים מסויימים מכל סיבה שהיא, לא צריך לאכול לו מול הפרצוף. הוא מתעקש לקנות וופלים ועוגות ולאכול בלי חשבון. כשאני אומרת לו שאפשר לשמור את המאכלים האלה בארון סגור ולפתוח רק שבאים אורחים הוא אומר: אני אוהב עוגות, והבן שלך הוא ילד גדול שצריך ללמוד להתאפק. דוגמא נוספת: כשבני הגדול משחק עם בני הקטן כמו שילדים משחקים, כלומר: קולות, זחילות מהירות, צחוקים, מרים אותו למעלה וכו', בעלי כועס ואומר לו: תיזהר, אל תצעק, אתה מבהיל אותו, תשלוט בעצמך, וכו' וכו'. כמה שאני רגישה לילד הגדול ככה הוא נהיה יותר רגיש למה שקשור לילד הקטן. הוא לא מבין שאחים לפעמים "מציקים" בלי להתכוון לאח שלהם. שיגיד תודה שהוא לא בן 8, כי אז הוא גם היה עלול לסכן אותו. ילד בן 16 לפחות יודע מה מסוכן ומה לא. עד כאן דוגמאות קטנות, ועכשיו לאחד הסיפורים היותר מורכבים שלנו: בני לא אוהב ללכת לאבא שלו, כי אבא שלו נוסע כל שבת לסבא, שהוא חולה אלצהיימר וגר בצפון. הם גם דתיים, ולכן אי אפשר לעשות שם כלום כל השבת, אפילו לא שיעורי בית. (חלקכם בטח זיהו את הסיפור מפורום פרק ב'...). כל יום חמישי או שישי יש ויכוח למה אני לא מכריחה אותו ללכת לאבא שלו. אני לא מוכנה לגרש את הילד מהבית. בעלי לא מבין (או עושה עצמו לא מבין) כמה שזה מעליב. נכון שעלי לחנך את הילד לכבד את אביו, אבל, בינינו, מי מאיתנו, אפילו מבוגר, היה רוצה לבלות כל שבועיים שישי שבת עם סבא זקן מאוד שלא מזהה אפילו את ילדיו, בלי יכולת לראות טלויזיה, לשחק במחשב או לעשות שיעורים... יש לי עוד המון סיפורים, אבל אשמור אותם לפעמים הבאות. היום יום חמישי והסיפור הזה יחזור על עצמו הערב, או מחר בצהריים... הוא לא היה אצלו כבר 3 או 4 שבתות רצופות.
לגלות כל כך הרבה תגובות להודעה כל-כך בנאלית. אכן, תמיד אהיה רגישה כלפי הילדים שלי, ולא רק כלפי הילד מהנישואים הקודמים. הבעיה היא שהורות מתפתחת עם השנים, וכשגבר מקבל ילד גדול, קשה לו לקבל שגם ילד בן 16, הוא ילד... לדוגמא: לבני יש נטיה להשמנה. הוא אינו שמן, אבל משתדל לשמור. בעלי לא מוכן לקבל את זה שאם במשפחה יש אדם (ולאו דווקא ילד) שאסור לו לאכול מאכלים מסויימים מכל סיבה שהיא, לא צריך לאכול לו מול הפרצוף. הוא מתעקש לקנות וופלים ועוגות ולאכול בלי חשבון. כשאני אומרת לו שאפשר לשמור את המאכלים האלה בארון סגור ולפתוח רק שבאים אורחים הוא אומר: אני אוהב עוגות, והבן שלך הוא ילד גדול שצריך ללמוד להתאפק. דוגמא נוספת: כשבני הגדול משחק עם בני הקטן כמו שילדים משחקים, כלומר: קולות, זחילות מהירות, צחוקים, מרים אותו למעלה וכו', בעלי כועס ואומר לו: תיזהר, אל תצעק, אתה מבהיל אותו, תשלוט בעצמך, וכו' וכו'. כמה שאני רגישה לילד הגדול ככה הוא נהיה יותר רגיש למה שקשור לילד הקטן. הוא לא מבין שאחים לפעמים "מציקים" בלי להתכוון לאח שלהם. שיגיד תודה שהוא לא בן 8, כי אז הוא גם היה עלול לסכן אותו. ילד בן 16 לפחות יודע מה מסוכן ומה לא. עד כאן דוגמאות קטנות, ועכשיו לאחד הסיפורים היותר מורכבים שלנו: בני לא אוהב ללכת לאבא שלו, כי אבא שלו נוסע כל שבת לסבא, שהוא חולה אלצהיימר וגר בצפון. הם גם דתיים, ולכן אי אפשר לעשות שם כלום כל השבת, אפילו לא שיעורי בית. (חלקכם בטח זיהו את הסיפור מפורום פרק ב'...). כל יום חמישי או שישי יש ויכוח למה אני לא מכריחה אותו ללכת לאבא שלו. אני לא מוכנה לגרש את הילד מהבית. בעלי לא מבין (או עושה עצמו לא מבין) כמה שזה מעליב. נכון שעלי לחנך את הילד לכבד את אביו, אבל, בינינו, מי מאיתנו, אפילו מבוגר, היה רוצה לבלות כל שבועיים שישי שבת עם סבא זקן מאוד שלא מזהה אפילו את ילדיו, בלי יכולת לראות טלויזיה, לשחק במחשב או לעשות שיעורים... יש לי עוד המון סיפורים, אבל אשמור אותם לפעמים הבאות. היום יום חמישי והסיפור הזה יחזור על עצמו הערב, או מחר בצהריים... הוא לא היה אצלו כבר 3 או 4 שבתות רצופות.