הקוסם השחור
New member
לא נראה לי שאהבו את זה בפורום שירה
וכתיבה יוצרת... אז תגידו לי כאן מה דעתכם: הפריק הוא היה שונה. שונה מאוד. אני יודע שכולנו שונים, אבל אצלו זה נראה כאילו מישהו כתב לו על המצח: "אני חריג". "פריק", כך כינינו אותו. לא אני אישית, אבל כל הכיתה, ואני אף פעם לא טרחתי להגן עליו, כך שאפשר לומר שהייתי שותף לכל החרם הלא רשמי עליו. הוא תמיד היה בצד, קורא איזה ספר. אני זוכר שפעם, בהפסקה, כשהפריק לא היה בכיתה, תמיר הוציא את הספר מהילקוט שלו וזרק את זה לפח. כולנו צחקנו. וכשהפריק הגיע, וראה שהספר שלו לא בילקוט, הוא התחיל לחפש בכל הכיתה. לאחר מספר דקות הוא התחיל להיות ממש אובססיבי. הוא הפך את השולחנות, ובזווית מבטו קלט את הצחקוק של תמיר. הוא בא אליו, ותפס אותו בצווארון של החולצה. "איפה זה?!" שאג. "מה קרה, פריקי בוי?" "אתה יודע טוב מאוד, עכשיו תגיד איפה זה!" תמיר גיחך. פרצופו החיוור של הפריק החל להאדים. למרות שהיה גבוה יחסית לגיל 17, הוא היה רזה כשלד. לכן, מאוד הופתעתי כשהוא דחף את תמיר והפיל אותו לרצפה. פחדתי שהוא עוד יגרום לו נזק רציני, אז אמרתי לו שהספר בפח. הוא מיד רץ ושפך את כל תכולת האשפה על הרצפה והחל לחטט. הוא בכלל לא נגעל מהזבל, אולי יערה צדקה כשטענה שהוא גר ברחוב. לאחר שמצא את הספר, פרצופו חזר אט-אט לצבעו המקורי. הוא שתק, וחזר לשולחן שלו, בפינת הכיתה. המקרה הזה אירע לפני שבעה שמונה חודשים, אבל אני עוד זוכר כאילו היה זה אתמול. מאז התרחקנו מהפריק אפילו יותר, במיוחד תמיר, שכל פעם שהפריק הועלה כנושא השיחה שלנו, הוא החל לגמגם ולעבור נושא. וכך זה נמשך, עד סוף כיתה י"ב, היו שני מחנות: אנחנו - והפריק. *** תמיד היה להם משהו נגדי. לא יודע למה. נכון שאני לא חתיך עולמי, אבל היי! זה לא שהכיתה שלנו הייתה מלאה בדוגמני צמרת... תמיד אמרתי לעצמי שלא נורא- ושהם בסך הכל חברה בסדר ושנתיידד בסופו של דבר. באמת חשבתי כך למשך זמן מה, אבל אז הם עשו לי משהו שלעולם לא אסלח להם על זה. זאת הייתה הפסקה. יצאתי לשתות מהברזייה. כשחזרתי החלטתי לשבת ולקרוא קצת "פי די ג'יימס". פתחתי את הילקוט וחיפשתי את הספר. הייתי בטוח שהכנסתי את זה באותו יום לילקוט ככה שלא הבנתי למה הוא לא נמצא שם. חשבתי לעצמי שאולי השארתי את זה בטעות איפשהוא בכיתה. הפכתי כל פינה אבל לא מצאתי את הספר. הבנתי שמישהו גנב לי את זה. "אוף! הם עברו כל גבול!" חשבתי לעצמי באותו רגע. זה היה שבוע אחרי שפרצו לנו לבית, ורוקנו לנו כמעט את כל הדירה. היה לי עוד את הזכרון הטרי של הבכי של אמא, לאחר שגילתה שהגנבים הארורים לקחו גם את השרשת הכל חשובה לה, השרשרת שסבא ז"ל נתן לה. לא יכלתי לשאת את העובדה שהנה - זה קורה שוב. בעטתי בשולחן. הייתי כל כך עצבני באותו רגע עד ששכחתי שזה השולחן עם הרגל הרעועה. מובן שהשולחן מיד נפל. עמדתי להרים את השולחן כששמתי לב שתמיר מסתכל עלי, שהוא מחייך מפה לפה. ישר ידעתי שזה הוא. באתי אליו ותחקרתי אותו מעט. הוא, כמובן, עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע איפה הספר. רציתי רק לדחוף אותו קצת כדי להספיק לרוץ ולהוציא את הספר מהילקוט שלו. ממש לא התכוונתי להפיל אותו. עמדתילעזור לו לקום כשעודד גילה לי שהספר בפח. העודד הזה - תמיד ידעתי שהוא בסדר. מיד הלכתי ורוקנתי את הפח. נכון שזה היה מגעיל לחטט בין כל שאריות ארוחת הבוקר אבל זה היה שווה את זה- העיקר לקחת חזרה את מה ששייך לי. מאז אותו מקרה התרחקתי מכולם. רק עם עודד ניסיתי לדבר מדי פעם -אבל הוא, כמובן, תמיד התחמק ממני. בצבא, לעומת זאת, השתלבתי יפה. הייתי בקורס טיס. ושם - אף אחד לא החשיב אותי לפריק.
וכתיבה יוצרת... אז תגידו לי כאן מה דעתכם: הפריק הוא היה שונה. שונה מאוד. אני יודע שכולנו שונים, אבל אצלו זה נראה כאילו מישהו כתב לו על המצח: "אני חריג". "פריק", כך כינינו אותו. לא אני אישית, אבל כל הכיתה, ואני אף פעם לא טרחתי להגן עליו, כך שאפשר לומר שהייתי שותף לכל החרם הלא רשמי עליו. הוא תמיד היה בצד, קורא איזה ספר. אני זוכר שפעם, בהפסקה, כשהפריק לא היה בכיתה, תמיר הוציא את הספר מהילקוט שלו וזרק את זה לפח. כולנו צחקנו. וכשהפריק הגיע, וראה שהספר שלו לא בילקוט, הוא התחיל לחפש בכל הכיתה. לאחר מספר דקות הוא התחיל להיות ממש אובססיבי. הוא הפך את השולחנות, ובזווית מבטו קלט את הצחקוק של תמיר. הוא בא אליו, ותפס אותו בצווארון של החולצה. "איפה זה?!" שאג. "מה קרה, פריקי בוי?" "אתה יודע טוב מאוד, עכשיו תגיד איפה זה!" תמיר גיחך. פרצופו החיוור של הפריק החל להאדים. למרות שהיה גבוה יחסית לגיל 17, הוא היה רזה כשלד. לכן, מאוד הופתעתי כשהוא דחף את תמיר והפיל אותו לרצפה. פחדתי שהוא עוד יגרום לו נזק רציני, אז אמרתי לו שהספר בפח. הוא מיד רץ ושפך את כל תכולת האשפה על הרצפה והחל לחטט. הוא בכלל לא נגעל מהזבל, אולי יערה צדקה כשטענה שהוא גר ברחוב. לאחר שמצא את הספר, פרצופו חזר אט-אט לצבעו המקורי. הוא שתק, וחזר לשולחן שלו, בפינת הכיתה. המקרה הזה אירע לפני שבעה שמונה חודשים, אבל אני עוד זוכר כאילו היה זה אתמול. מאז התרחקנו מהפריק אפילו יותר, במיוחד תמיר, שכל פעם שהפריק הועלה כנושא השיחה שלנו, הוא החל לגמגם ולעבור נושא. וכך זה נמשך, עד סוף כיתה י"ב, היו שני מחנות: אנחנו - והפריק. *** תמיד היה להם משהו נגדי. לא יודע למה. נכון שאני לא חתיך עולמי, אבל היי! זה לא שהכיתה שלנו הייתה מלאה בדוגמני צמרת... תמיד אמרתי לעצמי שלא נורא- ושהם בסך הכל חברה בסדר ושנתיידד בסופו של דבר. באמת חשבתי כך למשך זמן מה, אבל אז הם עשו לי משהו שלעולם לא אסלח להם על זה. זאת הייתה הפסקה. יצאתי לשתות מהברזייה. כשחזרתי החלטתי לשבת ולקרוא קצת "פי די ג'יימס". פתחתי את הילקוט וחיפשתי את הספר. הייתי בטוח שהכנסתי את זה באותו יום לילקוט ככה שלא הבנתי למה הוא לא נמצא שם. חשבתי לעצמי שאולי השארתי את זה בטעות איפשהוא בכיתה. הפכתי כל פינה אבל לא מצאתי את הספר. הבנתי שמישהו גנב לי את זה. "אוף! הם עברו כל גבול!" חשבתי לעצמי באותו רגע. זה היה שבוע אחרי שפרצו לנו לבית, ורוקנו לנו כמעט את כל הדירה. היה לי עוד את הזכרון הטרי של הבכי של אמא, לאחר שגילתה שהגנבים הארורים לקחו גם את השרשת הכל חשובה לה, השרשרת שסבא ז"ל נתן לה. לא יכלתי לשאת את העובדה שהנה - זה קורה שוב. בעטתי בשולחן. הייתי כל כך עצבני באותו רגע עד ששכחתי שזה השולחן עם הרגל הרעועה. מובן שהשולחן מיד נפל. עמדתי להרים את השולחן כששמתי לב שתמיר מסתכל עלי, שהוא מחייך מפה לפה. ישר ידעתי שזה הוא. באתי אליו ותחקרתי אותו מעט. הוא, כמובן, עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע איפה הספר. רציתי רק לדחוף אותו קצת כדי להספיק לרוץ ולהוציא את הספר מהילקוט שלו. ממש לא התכוונתי להפיל אותו. עמדתילעזור לו לקום כשעודד גילה לי שהספר בפח. העודד הזה - תמיד ידעתי שהוא בסדר. מיד הלכתי ורוקנתי את הפח. נכון שזה היה מגעיל לחטט בין כל שאריות ארוחת הבוקר אבל זה היה שווה את זה- העיקר לקחת חזרה את מה ששייך לי. מאז אותו מקרה התרחקתי מכולם. רק עם עודד ניסיתי לדבר מדי פעם -אבל הוא, כמובן, תמיד התחמק ממני. בצבא, לעומת זאת, השתלבתי יפה. הייתי בקורס טיס. ושם - אף אחד לא החשיב אותי לפריק.