Squall Lionheart
New member
לא סגור על עצמי
שלום לכולם.
אני חדש פה ולא ממש בעניינים. קראתי קצת על תהליך האימוץ ואני מנסה להבין אם אני יכול ללכת על זה.
קצת רקע- אני בן 30, אשתי צעירה ממני ב- 4 שנים. אנחנו מנסים כבר שנה להיכנס להיריון אבל בנתיים ללא הצלחה. התחלנו לפני כמה חודשים טיפולים הורמונליים שלא שינו הרבה חוץ מזה שאשתי סובלת מאוד מההשפעות על מצבי הרוח. בכל חודש שאנחנו מגלים ששוב לא נכנסו להיריון מצב הרוח שלנו נופל. הציפיה והאכזבה מתישים מאוד.
אשתי כבר התחילה לדבר על אפשרות של אימוץ לפני כמה חודשים ואני סירבתי בתוקף להעלות את זה לדיון מחשש שאם נתחיל תהליך כזה אנחנו לא נהיה עם הריכוז הנדרש כדי להתאמץ ולנסות להיכנס להיריון. אשתי חוששת, מהצד השני, שאנחנו עלולים להמשיך שנים ארוכות בנסיונות כושלים להרות וחלום המשפחה שלנו הולך ומתרחק.
היום אני מבין שהמעמסה קשה לה והיאוש מחלחל ואני מתחיל לחשוב שאולי צריך לשנות כיוון, לא לשמור את כל הביצים בסל אחד.
החשש המרכזי שיש לי כרגע מלהתחיל בתהליך זה שאני לא מרגיש עם הגב לקיר, לא מרגיש שאני במקום שאני צריך להילחם מול כל העולם כדי להגיע לאימוץ. אני חושש שביום שבו אצטרך להצדיק למה אנחנו מתאימים לאימוץ אני אתחיל לגמגם כי עמוק בפנים אני הרבה יותר רוצה ילד ביולוגי.
מה שאני פחות או יותר מנסה לשאול זה האם זה לגיטימי להתחיל את התהליך ממקום כזה? האם שירותי הסעד יקבלו בהבנה את האמביוולנטיות הזו ויאפשרו לנו להמשיך בתהליך תוך ידיעה שאנחנו מעוניינים להמשיך ולנסות להרות?
אשמח מאוד לשמוע מנסיונכם, זה יכול מאוד להשפיע על ההחלטה שלי.
תודה,
אלעד.
שלום לכולם.
אני חדש פה ולא ממש בעניינים. קראתי קצת על תהליך האימוץ ואני מנסה להבין אם אני יכול ללכת על זה.
קצת רקע- אני בן 30, אשתי צעירה ממני ב- 4 שנים. אנחנו מנסים כבר שנה להיכנס להיריון אבל בנתיים ללא הצלחה. התחלנו לפני כמה חודשים טיפולים הורמונליים שלא שינו הרבה חוץ מזה שאשתי סובלת מאוד מההשפעות על מצבי הרוח. בכל חודש שאנחנו מגלים ששוב לא נכנסו להיריון מצב הרוח שלנו נופל. הציפיה והאכזבה מתישים מאוד.
אשתי כבר התחילה לדבר על אפשרות של אימוץ לפני כמה חודשים ואני סירבתי בתוקף להעלות את זה לדיון מחשש שאם נתחיל תהליך כזה אנחנו לא נהיה עם הריכוז הנדרש כדי להתאמץ ולנסות להיכנס להיריון. אשתי חוששת, מהצד השני, שאנחנו עלולים להמשיך שנים ארוכות בנסיונות כושלים להרות וחלום המשפחה שלנו הולך ומתרחק.
היום אני מבין שהמעמסה קשה לה והיאוש מחלחל ואני מתחיל לחשוב שאולי צריך לשנות כיוון, לא לשמור את כל הביצים בסל אחד.
החשש המרכזי שיש לי כרגע מלהתחיל בתהליך זה שאני לא מרגיש עם הגב לקיר, לא מרגיש שאני במקום שאני צריך להילחם מול כל העולם כדי להגיע לאימוץ. אני חושש שביום שבו אצטרך להצדיק למה אנחנו מתאימים לאימוץ אני אתחיל לגמגם כי עמוק בפנים אני הרבה יותר רוצה ילד ביולוגי.
מה שאני פחות או יותר מנסה לשאול זה האם זה לגיטימי להתחיל את התהליך ממקום כזה? האם שירותי הסעד יקבלו בהבנה את האמביוולנטיות הזו ויאפשרו לנו להמשיך בתהליך תוך ידיעה שאנחנו מעוניינים להמשיך ולנסות להרות?
אשמח מאוד לשמוע מנסיונכם, זה יכול מאוד להשפיע על ההחלטה שלי.
תודה,
אלעד.
