לא עונה לציפיות
שלום. אני בן 17 ורציתי לשתף אתכם בבעייה שאולי תוכלו לעזור לי בפתרון. יום אחד היה לי ריב די מסריח עם ההורים. ריב ממש לא נעים. רבתי עם אמא שלי על נושא מטופש, צעקות פה ושם, והיא קראה לי אדיוט ןמפגר. אז צעקתי לה בחזרה שנכון, אין מה לעשות, נאי א חכם במיוחד, אני לא כמו שאר הילדים במשפחה וזה מה שיש, שילמדו לחיות עם העובדה כי אני כבר הסכמתי עם זה. אמא ואבא עמדו מולי, ואני צעקתי להם שמה לעשות, אני אדיוט מפגר וטיפש, אין לי שכל בראש וזה מה שיש. אמא צעקה שזה נכון ושאני באמת טיפש ואדיוט וכל מה שאמרתי להם. אבא עמד - ושתק. עכשיו, במקום שיגידו משהו, שזה לא נכון, אז האמא שלי מסכימה איתי ואבא שותק. נכנסתי לחדר והרגשתי שהתקרה מתמוטטת עלי. שנאי נקבר מרוב בושה ולא יודע מה לעשות עם עצמי. רציתי למות. אני לא יודע איך ילד אמור להרגיש שהורה אומר לבן שלו שהוא טיפש ומטומטם ואדיוט ומפגר. אף אחד בחיים, אבל בחיים לא אמר לי דברים שכאלו. ובטח שלא ציפיתי שזה יבוא מאחד ההורים. אני לא יודע מה לעשות. אני לא מדבר איתה, ועד שהיא לא מבקשת סליחה ומתנצלת בפני על מה שאמרה, אני לא אסלח לה על זה בחיים. אני מעדיף למות ושזה יהיה על מצפונה כל חייה. ואפילו אם היא תבקש סליחה, אני יכול להבטיח לכם דבר אחד, שאת היום הזה אני לא אשכח בחיים. אני לא אשכח את היום בו אמא שלי קראה לי טיפש. אז נכון, אני לא תלמיד חכם, אבל לא כל כך טיפש. אפילו אני מסכים בזה. ודווקא עכשיו, כשהתחילו לבוא ציונים טובים יותר וחלה השתפרות בלימודים, ואני מרגיש שאולי באמת יש עוד תקווה ואני אוכל לשפר בכל שאר המקצועות ולהראות לכולם שנאי מסוגל - ופתאום בה הדו-שיח הזה עם אמא שבתוך רגע מערערת את הבטחון העצמי שגדל רק לפני כמה ימים, הופכת לי את העולם וגורמת לי להרגיש כמו כלומניק. כמו ילד שאין לו סיכוי לשום דבר בחיים. איך אני אמור להרגיש עכשיו? איך?
שלום. אני בן 17 ורציתי לשתף אתכם בבעייה שאולי תוכלו לעזור לי בפתרון. יום אחד היה לי ריב די מסריח עם ההורים. ריב ממש לא נעים. רבתי עם אמא שלי על נושא מטופש, צעקות פה ושם, והיא קראה לי אדיוט ןמפגר. אז צעקתי לה בחזרה שנכון, אין מה לעשות, נאי א חכם במיוחד, אני לא כמו שאר הילדים במשפחה וזה מה שיש, שילמדו לחיות עם העובדה כי אני כבר הסכמתי עם זה. אמא ואבא עמדו מולי, ואני צעקתי להם שמה לעשות, אני אדיוט מפגר וטיפש, אין לי שכל בראש וזה מה שיש. אמא צעקה שזה נכון ושאני באמת טיפש ואדיוט וכל מה שאמרתי להם. אבא עמד - ושתק. עכשיו, במקום שיגידו משהו, שזה לא נכון, אז האמא שלי מסכימה איתי ואבא שותק. נכנסתי לחדר והרגשתי שהתקרה מתמוטטת עלי. שנאי נקבר מרוב בושה ולא יודע מה לעשות עם עצמי. רציתי למות. אני לא יודע איך ילד אמור להרגיש שהורה אומר לבן שלו שהוא טיפש ומטומטם ואדיוט ומפגר. אף אחד בחיים, אבל בחיים לא אמר לי דברים שכאלו. ובטח שלא ציפיתי שזה יבוא מאחד ההורים. אני לא יודע מה לעשות. אני לא מדבר איתה, ועד שהיא לא מבקשת סליחה ומתנצלת בפני על מה שאמרה, אני לא אסלח לה על זה בחיים. אני מעדיף למות ושזה יהיה על מצפונה כל חייה. ואפילו אם היא תבקש סליחה, אני יכול להבטיח לכם דבר אחד, שאת היום הזה אני לא אשכח בחיים. אני לא אשכח את היום בו אמא שלי קראה לי טיפש. אז נכון, אני לא תלמיד חכם, אבל לא כל כך טיפש. אפילו אני מסכים בזה. ודווקא עכשיו, כשהתחילו לבוא ציונים טובים יותר וחלה השתפרות בלימודים, ואני מרגיש שאולי באמת יש עוד תקווה ואני אוכל לשפר בכל שאר המקצועות ולהראות לכולם שנאי מסוגל - ופתאום בה הדו-שיח הזה עם אמא שבתוך רגע מערערת את הבטחון העצמי שגדל רק לפני כמה ימים, הופכת לי את העולם וגורמת לי להרגיש כמו כלומניק. כמו ילד שאין לו סיכוי לשום דבר בחיים. איך אני אמור להרגיש עכשיו? איך?