לא פייר זה קטן על מה שהולך כאן.
שוב תחושת החנק הזו שעוטפת אותי אחרי כל כך הרבה זמן. אני פשוט נופל לתוך עצמי ומנסה להבין איך לברוח, עד שזה פשוט מתפוצץ ואני מוצא את עצמי חסר נשימה ומעורפל על שפת הכביש ברחוב. כבר פעמיים עברתי את המסלול לבית החולים באמבולנס בגלל ההרגשה הזו. פעמיים יותר מדי וחסרות טעם וסיבה מוצדקת. אבל הפעם, הפעם אני מרגיש שאיבוד השליטה הזה מגיע אליי בצעדי ענק ואני מברך אותו. מברך על ההתערפלות, על קושי הנשימה הזה שנותן לי את ההרגשה של להאיחז בחיים בכמה טיפות אחרונות של אוויר. בריחה. הקלה. ועד כמה שאני כאן כדי להתמודד עם דברים, אני לאט לאט מתחיל לגלות. העולם הזה לא מתדרדר, הוא נמצא כבר בתחתית. שחיתות היא לא חלק מהממשלה, זה חלק מהחברה. אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר להתמודד עם זה, אי אפשר לחיות עם זה, אי אפשר לברוח מזה. אני קטן. נמלה שמחכה להימחץ תחת מגף ענק של אדם חסר עקרונות נשמה ולב. כל כך קטן שאני מרגיש את עצמי אובד מחדש בכל יום תחת שלל ישויות גדולות ממני שבראש ובראשונה אוהבות להראות את חשיבותן. בסוף כל יום מחדש אני מוצא את עצמי אוצר בפנים, מתחת לסרעפת, את כל התקוות שהיו יכולות להתגשם, את כל האכזבות ואת כל הכעס והרעל שמפעפע בעורקים ובוורידים שלי והפך כבר לחלק ממני. כל כך עמוק שלשחרר אותו זה כבר לא אופציה. לנתח אולי, בצורה ברוטלית, תוך כדי כאב וייסורים. אין משהו שינקה אותי יותר מזה. אין דבר אחד בעולם שיצליח להוציא אותי מהזעם הזה. אני לא יכול להוציא את זה על אחרים, מעולם לא הייתי טוב בזה. וזה כל כך גדול, כל כך גדול ממני ומהרצונות הפאתטיים שלי לרצות, להצליח ולשפר. קטן, טיפש ואין לי מה לעשות בקשר לזה. המערכת משומנת יותר טוב ממני, היא חזקה גדולה ועיוורת. כל כך עיוורת. לי אין את הכוח להתמודד. יום אחד, אולי יותר מדי בקרוב, אני אברח. ואני אפילו לא אנסה לעשות את זה- זה יקרה מעצמו. ואז הכל יתפרק, שוב.
שוב תחושת החנק הזו שעוטפת אותי אחרי כל כך הרבה זמן. אני פשוט נופל לתוך עצמי ומנסה להבין איך לברוח, עד שזה פשוט מתפוצץ ואני מוצא את עצמי חסר נשימה ומעורפל על שפת הכביש ברחוב. כבר פעמיים עברתי את המסלול לבית החולים באמבולנס בגלל ההרגשה הזו. פעמיים יותר מדי וחסרות טעם וסיבה מוצדקת. אבל הפעם, הפעם אני מרגיש שאיבוד השליטה הזה מגיע אליי בצעדי ענק ואני מברך אותו. מברך על ההתערפלות, על קושי הנשימה הזה שנותן לי את ההרגשה של להאיחז בחיים בכמה טיפות אחרונות של אוויר. בריחה. הקלה. ועד כמה שאני כאן כדי להתמודד עם דברים, אני לאט לאט מתחיל לגלות. העולם הזה לא מתדרדר, הוא נמצא כבר בתחתית. שחיתות היא לא חלק מהממשלה, זה חלק מהחברה. אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר להתמודד עם זה, אי אפשר לחיות עם זה, אי אפשר לברוח מזה. אני קטן. נמלה שמחכה להימחץ תחת מגף ענק של אדם חסר עקרונות נשמה ולב. כל כך קטן שאני מרגיש את עצמי אובד מחדש בכל יום תחת שלל ישויות גדולות ממני שבראש ובראשונה אוהבות להראות את חשיבותן. בסוף כל יום מחדש אני מוצא את עצמי אוצר בפנים, מתחת לסרעפת, את כל התקוות שהיו יכולות להתגשם, את כל האכזבות ואת כל הכעס והרעל שמפעפע בעורקים ובוורידים שלי והפך כבר לחלק ממני. כל כך עמוק שלשחרר אותו זה כבר לא אופציה. לנתח אולי, בצורה ברוטלית, תוך כדי כאב וייסורים. אין משהו שינקה אותי יותר מזה. אין דבר אחד בעולם שיצליח להוציא אותי מהזעם הזה. אני לא יכול להוציא את זה על אחרים, מעולם לא הייתי טוב בזה. וזה כל כך גדול, כל כך גדול ממני ומהרצונות הפאתטיים שלי לרצות, להצליח ולשפר. קטן, טיפש ואין לי מה לעשות בקשר לזה. המערכת משומנת יותר טוב ממני, היא חזקה גדולה ועיוורת. כל כך עיוורת. לי אין את הכוח להתמודד. יום אחד, אולי יותר מדי בקרוב, אני אברח. ואני אפילו לא אנסה לעשות את זה- זה יקרה מעצמו. ואז הכל יתפרק, שוב.
